'לא היו ימים טובים לבועז כימי קציר חיטין, עת היו נעריו מסתערים על השדות הזהובים ומגליהם מעוקלים בידיהם, שוטחין חיטין ושעורין למרגלותיהם ותחינות ושירי אביב למצהלותיהם. חמורים באו אליהם והלכו מהם ושקיהם מלאים בר, ודמויות מעורפלות של נערות מקוששות היו מסמנות את שולי שדותיו של בועז. שמש סיוון כמו אמא חורגת האירה פנים מעל אך לא הפיצה חמימות בשדות הומי העמלים.
נוטה על מקלו הרהר בועז בפאת שדהו בתהפוכות החורף שחלף, עֵרַב סְאִים של ביכורי אדמותיו במכפלות תנובות שדיו, ספר בחמורים, מיין בעיזים ובעדרי הכבשים, ערם צמר וחלב גפן עם רימון ותאנה ושיזף, ושב וחשב בינו לבינו עד היכן שפר עליו גורלו באותן שנות בצורת נוראות שהביאו בעלי אחוזות למכור את אדמת אבותיהם, לסוחרים לסכור את בריחי מרכולתם, ולכל השאר לקום ולנדוד ביאוש בחיפוש אחר פת לחם, לגזור על עצמם עבדות, לשלח את נשותיהם ואת בנותיהם לחזר אחר הפתחים וצמתי הדרכים כדי להביא מעט צרי ומזון לפיותיהן.
טרוד בהרהורים סובב בועז את המקל עליו נשען, לחפור באדמה גומות של תהיה, חש בפניו את איוושות הרוח העוברות בקמה ואת הבל לחישתן, עיניו שמלאו דמע טמנו בגומות את סתרי משאלותיו הכמוסים. הערב כבר רד והנערים הקוצרים פנו ללכת איש אל סוכתו ואיש לאוהלו לצבוט להם קלי ולאכול פת יגעים ברוח החופשית. רוח הערב סיפרה לו את שידעו כולם, כי עוד מעט ובחסות החשיכה תצטרפנה אליהם המקוששות, אלמוניות ונטולות שם, פאת שדהו בְּכֵלְיָין ושִׁכְחַת שיבולי נעריו בתליין. אין ומעולם לא יהיו ארוחות חינם, ידע בועז, ובחשכת הליל היו הנערות נהפכות להם מצלליות חסרות פנים, לקווי מתאר רכים של גוף בשר ודם, רכים כרגשה ונוקשים כתאווה, חולקות את שפעת היום הנאסף עם יושבי הסוכות והשומרות. היו שם עמוניות ומואביות שחומות עור ותכולות עין, מצריות ובנות צור וצידון יפות מראה ושחומות מבט ואף שאיש מעולם לא הודה בכך היו בהן גם מבנות הארץ, בנותיהן של אותם נודדים אחר פת לחם דלה, מארץ לארץ מעיר לעיר משדה חיטה אל מקשת אבטיחים ואיש לא ידע ואיש לא שאל לשמן או למקומן בחסות עלה התאנה של הליל היורד.
בדרך לסוכתו המעוטרת בגפנים ירוקי עלווה ובביכורי ענבים הבחין בועז בצלליותיהם של האנשים כפופי הגו הפורשים כל אחד לשנת העמלים שלו אי שם באפלולית הרכה היודעת לעטוף את הכל ולשתוק. הוא טיפס במעלות אל גג סוכתו האפילה, פיתו בידו האחת וזיתים בכפו השניה, לאסוף מעט רוח ולשבוע ולהכין את מצעו ללינת הלילה.
'אני רות' – לחש לו הקול הרך מפינת גג הסוכה. בועז נרעד במקומו – 'הסי לך נערה, למה תאמרי את שמך ואיש לא שאל לך?'
'נעמי שלחה אותי אליך' - לחש אליו הקול שנית מן המסתרים – 'נעמי של אלימלך'.
ובועז, נעטף בכסותו מן הצינה שאחזה בו ומן הדממה האפילה שעטפה את רות ואותו לאגודה אחת, כה רְחֵקִים היו וכה קרובים, כה סתורים היו וכה נודעים, הרי זו רות של מחלון, ידע בועז, מודע לה ולקורותיה עם נעמי חמותה, ומה יעשה כעת, ולהיכן יוביל את מגילתו.
'לא רות, הכאחד הנערים אנכי שאוכל לך? הכאחת המואביות תהיי?' – ענה לה בועז.
'נעמי שלחה אותי אליך, קרוב וגואל אתה, היא אמרה לי כי תאמר לי מה אעשה.'
'לא רות. איני יכול' – כמעט והתחנן על נפשו.
'אבל כך כתוב במגילת רות, בועז,' - קראה רות בקול ומיד הניחה בפחד את כף ידה לסכור את פיה הסורר.
'הבה נניח לכתוב ולמסופר – שב קולו של בועז להיות נחרץ – ואת, שובי לך אל נעמי חמותך, ספרי לה מה שתספרי על מאורעות הלילה הזה, אך אמרי לה כי בועז מודעה אכן ישוב ויקים אותה ואת כלותיה מעפרה הדל ומאשפות ירימנה, וכל זאת אמרי לה, וכל זאת כי בועז זוכר ומכבד את הברית שכרת עם אלימלך בעלה בטרם נדד אל עמון ומואב לסחור שם, ספרי לה כי בועז לא שכח איך נתן בעלה בידו את כל ממכר ביתו ואחוזתו לקחת את בניו וכלותיו עימו למואב. ומי חשב כי כך יקרה בסופם, ומי האמין כי דווקא כספו ונחלותיו של אלימלך יהיו הם שיפריחו כל כך את רווחיו דווקא בשנות הרעב הנוראות, שיצילו אף אותו מגורל דומה.' – ואף נתן בידה מגילה, בכותרתה נכתב באותיות גדולות "מגילת בועז" לתת בידה כאות.
'מהי המגילה הזו שנתת בידי?' –שאלה רות בחשד.
'המגילה הזו היא הסיפור האמיתי, רות, היא הסיפור כיצד זה הצלחתי לשרוד את שנות הרעב הגדול. מסרי אותה בידיה של נעמי כעדות שלא חטאתי כלפיך וכלפי ביתה של נעמי, היא העדות כי לא מכרת את גופך בעבור קומץ שעורים כמסופר במגילת רות.. כן, זוהי מגילת בועז. הסיפור האמיתי והצודק יותר שלא סופר לאיש.
