דיה והלך

בנתיבך הנעלם

הותרת שובל פעמיך,

וקרן אור חבויה

סימנה לך משעול חם ובטוח

בין צוקיך התמירים .

והיית זהיר בלכתך בדרכך ,ההלך,

ונשמרו צעדיך במצוק התלול.

רק דיה רחבת אברות ממעל

שמרה בחום  צעדיך החובקים,

סימנה לך נתיב התקווה.

הראתה לך נאת מדבר

לרגעי חייך העייפים.

דאתה מעל מעיינות אהבה זכים

מהם תגמע לעיתים

בלגימות מדודות

שירוו צמאונך

ויתנו לך עזוז

לצלוח מדבר ואף מישור פורח

בעיתו,