דוקט הזהב

מרחוק שמע קולות בספרדית קשטיליאנית: גרנדה.
אולם ענק, המשתרע על פני כארבעים מטרים רבועים וגובהו כעשרים מטר. הקירות מצופים עץ ומקושטים בסגנון מוריסקו. התקרה עשויה עץ, ססגונית, המראה היה אז מפליא ביותר. הסגנון עדיין נותר מזרחי, מזכיר את החדרים המפוארים של אלף לילה ולילה.
הנה כס המלכות מול הכניסה, כל דבר באולם מלכות נאצל זה מיועד להקיף את הכס ולשוות לו זוהר והדרת כבוד. המגדל מסיבי ושולט במתחם כולו. המרפסת שליד החלון המרכזי השקיפה על נהר הדארו, העמק והמטעים שבו.
מלך ומלכה ישבו על הכסאות. שני אנשים עמדו מולם, האחד, נמוך ומעט קירח, מבטו נחוש, לבוש מדי כמורה ואוחז צלב והשני נראה כדמות אזרחית נאצלת בעל זקן אפור ובגד לבן עם אדרת עור, קולות נשמעו:
"אני אשלם יותר ממה שהצעתי, רק שמעשה נורא זה לא יקרה!" אמר בעל הזקן בקול נרגש.
"יהודה איש קריות מכר את אדוננו תמורת שלושים מטבעות כסף, ואתה מוכן למכור אותו תמורת שלושים אלף דוקטים. קח וצלוב!" אמר הלבוש בגדי כמורה וזרק את הצלב שהחזיק אל רצפת הארמון.
המלכה הביטה בכומר העליון בקשב רב, פנתה לבעלה המלך:
"פרדיננד, מה אתה אומר? הרי האל בכבודו ובעצמו נגלה לפנינו"
"איזבלה, אולי תקשיבי לטורקמדה, יש טעם בדבריו"

לפתע הופיע מאי שם דון אברהם סניור, ראש קהילת יהודי קסטיליה, הוא ניגש אחר כבוד למלך והמלכה, השומרים אפילו לא ניסו לעצור אותו, על אף שלא נקרא לחצר המלכות הוא ניגש, קד קידה עמוקה

"ולמה באת?" סנט בו טורקמדה בקולו הארסי ומבטו מבט צפע.
"באתי במטרה להפציר בכבודם שלא לגרש את קהל בני דתי." הוא שטח את תחינתו לפני המלך והמלכה במשך מספר דקות. הם הנהנו, דון אברהם ידע למצוא מסילות לליבם, שהרי הכיר ביניהם.

"תתבייש לך!" רתח טורקמדה "אתה יהודי מכשף!" הוא פנה אל המלכה ואמר "כבודה, היהודי מכשף, הוא מנסה להוליך אותכם שולל ולמכור אותכם לשטן, הוא עובד ביחד עם המכשפות והשטן בכדי להרוס את המלכות מבפנים על ידי שידול נוצרים חדשים לעזוב את האמונה האמיתית, אל תאשרו לו! גרשו את היהודים!"

דון יצחק אברבנאל ודון אברהם סניור עזבו את ארמון המלוכה בכרכרה כשעברו בסמוך לנהר, נשר מכיסו של אברבנאל, מבלי שיחוש בכך, מטבע זהב בן דוקט אחד, הוא נפל אל אבני המדרכת, מתגלגל במורד אל הנהר הגדול והשוצף של הזמן.

ארבולס יו רנדו לוביאס – "העצים בוכים לגשם וההרים בוכים לרוח – כך בוכות עיני"

עת צהריים, רוכב נשוא פנים עבר על סוסו השחור בטפיפת פרסות, פניו מועדות צפונה, דרך ארוכה לפניו, היום שמשי וחמים, הוא קשר את סוסו לעץ וירד לשטוף את פניו במי הנהר הרעננים. המים היו כראי, דגים קטנים שחו בתוך גדת המים. הוא אימץ את מבטו ובתוך קרקעית החלק הרדוד הבחין  במטבע זהב מחזיר ניצוץ אל השמש. הוא שלח את ידו ושלה את המטבע. טומן אותו בכיסו.

דרך ארוכה עוד לפניו, עד לעיר הזהב. ודאי יחליף סוס בפונדק דרכים קרוב. הוא מביט בגרנדה המתרחקת. הו, יורד ים שכמותו. ודאי חושב הוא על הנמל המתרחק ממנו כשהוא נושא אליו מבט אחרון.

לאחר כמה ימים מגיע לסלמנקה, אל המומחה איתו הוא מתייעץ. הוא יושב עם החכם היהודי במשך כמעט לילה שלם, למשך כמה שעות מגיע אורח אותו הוא מעוניין לפגוש: חכם דוד חי אלעזר, המומחה לרפואת עשבים. כשהוא מסיים את פגישתו הארוכה כבר עולה אור הבוקר, הוא מעיף עין במפה הפרוסה על השולחן. לוחץ את ידו של החכם: "מכובדי אברהם זקוטו, למרות שאני חולק עליך מכל וכל, אני מוקיר את דבריך ומכבד אותך עד מאוד. מקומך בספרי ההיסטוריה לא יישכח."

"סניור קריסטובל, אני עדיין חולק עליך ואם תחזור בך, ראה, דלתי פתוחה."

קריסטובל נזכר במשהו, הוא מוציא מכיסו את דוקט הזהב, מוסר אותו לאברהם בן שמואל:

"זהו תשר על המאמץ שלך, לילה שלם הקדשת בשבילי בסבלנות רבה."

"אתה לא חייב, סניור קריסטובל," דוחה אותו בעדינות, אך קריסטובל מתעקש. לבסוף נעתר אברהם. אך לא בלי תמורה. הוא מושיט לקריסטובל שקית בד עם כמה לימונים מפרי העץ.

"סניור קולון, שא ברכה והצלחה במסעך להודו" מברך

ארבולס יו רנדו לוביאס – "העצים בוכים לגשם וההרים בוכים לרוח – כך בוכות עיני"

עת קיץ. אלפי יהודים מגורשים חוצים את הגבול ההררי לפורטוגל השכנה, עם רב, משא כבד על שכמם, בכי ילדים, אבק דרכים. בדרכים עומדים כפריים נבערים ומקללים את היהודים, כפריים אחרים מוכרים מים צוננים, מנסים להוציא פרנסה מן היהודים. כומר דומיניקני עומד במעבר הגבול ומשדל יהודים להמיר את דתם, בודדים נכנעים וניגשים אליו, עדיפה ספרד על פני גלות, כך אומרים. על סוס רוכב אברהם בן שמואל, משפחתו עימו. אשתו ושלושת ילדיו. עגלה גדולה רתומה לשני סוסים ובה סך רכושו הרבף ספרים, ספרי קודש ושקי ציוד.בתוך אחד השקים טמונים מטבעות כסף. בידו כתב חסות מאת מלך פורטוגל, אותו הוא מכיר היטב. שומרי הגבול הפורטוגזים לבושי הדר ועזוז, מבטם שחצני. הם מעמידים את המגורשים בטור כשהם אומרים: "אחד אחרי השני, כאן יהיה סדר."

כל מי שעובר את הגבול מחוייב לשלם דוקט זהב אחד. תורו של אברהם זקוטו מגיע. ראשית הוא מראה את כתב החסות לשומר. השומר משנה את סבר פניו ומביט בו בהערכה. אברהם מחפש דוקט זהב אחד ומוצא, את אותו מטבע שהעניק לו קריסטובל. הוא עומד לשלם אותו לשומר. "כבודו לא מחוייב לשלם, אתה יכול להיכנס באופן חופשי." אומר

הוא מכניס את המטבע בחזרה לכיסו, אך משלם עבור בני משפחתו. אחר כך מביט בחבורה של יהודים שאין בידם דוקט זהב אחד. הוא מוציא מאי שם שקיק דוקטים ומשלם בעבורם דמי כניסה. הם נכנסים אל הממלכה. מבטם אומר תודה.

ארבולס יו רנדו לוביאס – "העצים בוכים לגשם וההרים בוכים לרוח – כך בוכות עיני"

פורטוגל, פרבר ליד ליסבון. אברהם בן שמואל נשא דברו לפני מאות היהודים הגולים מסלמנקה ובראשם חכם דוד חי אלעזר. מבטו אמר סיפוק לאחר שהציג בפניהם את תכניתו והביט את מיגל קורטה ריאל, בנו של זו'או, מגלה אי הבקלה שבים המערב. לאחר שדרש בדברי תורה ועודד את רוחם של המגורשים, יצא אליו דוד חי ובירך אותו על היוזמה הברוכה שנקט. "אם לא אתה, מי ידוע מה יעלה בגורלנו. המלך המנובל מקשה עלינו מיום ליום. הוא חוטף ילדים מהוריהם על מנת לשבור את רוחנו. מלכי ספרד היו ברורים, גלויים וידועים בכוונותיהם, הוא בלתי צפוי."

"אני עוזב לכיוון אחר." אמר אברהם בן שמואל "הכיוון שלי הוא כיוון מזרח, אנסה להגיע לארץ ישראל." הוא נזכר במשהו, כף ידו מכסה דבר מה.

"אתה זוכר, חכם אלעזר, כשישבנו עם סניור קריסטובל באותו לילה? הוא סירב להצעתי, אמנם הוא הצליח במסעו מעבר למשוער והנחיל לספרד איים בקצה מערב ואולי יבשת אדירה מלאה באדם, חי וצומח מלאה אוצרות בלתי נדלים. בסופו של אותו לילה ארוך נתן לי מטבע מזל..."

הוא הראה את דוקט הזהב לחכם דוד חי. "אני רוצה שתיקח אותו, תשתמש בו בחכמה או שתוריש אותו לבאים אחריך, למען דעת עמי ארץ את המורשת היהודית הספרדית, את קורותינו כאן ואת מה שהנחלנו אחרינו."

הוא נטל את המטבע מידו, הרים אותה באוויר, ניצוץ בודד הוחזר מהשמש. הוא חייך

"סימן מזל" אמר

ארבולס יו רנדו לוביאס – "העצים בוכים לגשם וההרים בוכים לרוח – כך בוכות עיני"