רציתי לשתף אתכם במכתב שכתבתי לעשרה מתלמידי שהלילה טסים למסע לפולין,בתקווה שהנושא אכן יגע.

למיכל  היקרה,

 בהרבה טיולים טיילת, בהרבה מקומות בקרת,אך כשעומדות רגלייך מול גל העצמות העצום הזה במיידנק , מול ההזוועות בטרבלינקה ,מול משרפות אושוויץ-אין תחושה זו דומה לשום דבר בעולם שהכרת עד כה.כשהנשימה נעצרת,והדמעות חונקות בגרון, שיעורי ההיסטוריה וההרצאות ששמעת על שואת- עמינו אינן דומות לכלום.. .כשדורכות רגלייך במקום המקולל ההוא ,בו הובלו שישה מליון מבני עמינו לטבח-הכל נראה לפתע אחרת..אמיתי כל כך...

את צועדת בקרקוב,ומרגישה שרגלייך פוסעות בדרכי אבות.מבינה לפתע שפה היו חיים אמיתיים שנגדעו-שפה למדו, ,חיו,נשמו, שיחקו ואהבו.ודווקא כעת כשהנעורים מכים בך בכל פה את מבינה פירושם של גדיעת חיים לשווא, סתם כך רק כי היו יהודים...

 ואני איתך שם..במסע החשוב הזה.מלווה ממרחק תחושותייך הקשות,מנגבת את הדמעה בקצה העין ויודעת- שבבת אחת התבגרת,בבת אחת הבנת מה פרוש להיות חולייה בשלשלת הדורות.בטוחה אני  שכעת תדעי  לאמר לעצמך -יודעת אני מאין באתי ולאן אני הולכת בנתיבי.יודע אני שמקומי לעד במדינת ישראל, במכורה האהובה ,אליה כמהו דורות לפני. רק שם אהיה בטוח לנצח.למרות אבניה המדממות תדיר.

 וזו אינה מליצה ריקה מתוכן, רק כעת תוכלי להבין טוב יותר את דור הסבים ,את דור ההורים שנתן למען ארצינו,ותדעי שאתה חלק מעם נפלא זה,שיש להגן עליו ועל אדמתו. ופתאום, השמיים יראו תכולים יותר,ניחוח הפרחים יגע בך בעוצמה אדירה יותר,ותרגישי שהנעורים והחיים הם המתנה הכי נפלאה שקבלת ויש למצותם עד תום.

 מרחוק אני מביטה בך.רואה לפני אדם בוגר פתאום, שעולמו התעשר ונהייה אחר בבת אחת,ואני גאה בך ובכל אשר בך. שמחה שיצאת למסע הזה,שישנה בוודאי תפיסת עולמך וערכיך. בטוחה שתיקחי ממנו את כל הידע והטוב ,שתלמדי רבות דרכו גם על עצמך, תדעי כעת גם להתבונן מעט פנימה,להקשיב לקולות החרישיים, ולהיות אדם טוב יותר, ערכי יותר,עשיר בסובלנות ובנתינה לזולת ובעל אהבת מולדת ושורשיות איתנה.

 מלווה אותך במסע בכל מקום בו תהיי,ויודעת כמה ארוכה ומעשירה היא הדרך שבחרת.

צעדי בה בבטחה,ותהא דרכך רצופה בהצלחה.

 שולחת לך זר ורדים של אנרגיות חיוביות ומחזקות,

 מחבקת אותך בחיבוק חם,

 באהבה רבה,

שלך תמיד, נירית.