"ויגי" – שמואל ויגיסר
הגל הגדול
החסקה היטלטלה קלות מצד אל צד הרחק במרחבי הים התיכון. המים היו כהים, זועפים ומאיימים, כאריה בכלוב החושף את שיניו ומוכן לתקוף בכל שנייה, והקיפו את החסקה שעליה שכבו שני הצעירים רמי וויגי, באפיסת כוחות, רחוקים מהחוף וכמעט בלתי נראים. הם מצדם, ראו את החוף של מלון השרון אליו התנפצו הגלים הגבוהים והמאיימים בקצף לבן וברעש בלתי פוסק שהגיע אליהם והפריע למנוחה הארוכה שהיו שרויים בה.
השמים היו שחורים, מכוסים בעננים כהים שלפעמים כמו במשחק מחבואים מגלים חלקים קטנים של פיסות כחולות ואז מתחרטים ומיד חוזרים ומציפים את השמים במכסה שחור וכהה וחוזר חלילה. החורף היה בעיצומו, חורף קשה במיוחד, וסערה מלווה בברקים ורעמים וברוחות המנשבות בקול צורמני וחודר לנשמה כצפירה של מכונית כיבוי, נמשכה זה כמה ימים כשהיא מתגברת בשעות הבוקר המאוחרות ושוככת קמעה בשעות הצהריים, השעה בה נמצאו עכשיו ויגי ורמי הרחק במעמקי הים כשהחסקה שלהם מיטלטלת מצד אל צד.
ויגי ורמי, צמד אחד מתוך ארבעה צמדים של גולשים בשנות העשרים המוקדמות שלהם, חיכו לגל הגדול, העצום, וידעו שהוא עוד יתגלה אליהם אט אט ממרחקי הים שמימיו השחורים, מלאי הקצף, מטלטלים אותם ומקיפים אותם עד אשר הם נעלמים באופק. הגלים היו באים אליהם ממערב ללא הפסק וכל איבר בגופיהם דרוך בציפייה להתחיל בחתירה מהירה, בקצב אחיד, לבל יחמיצו אותו ויוכלו לרחף ולעוף אתו ולהיות לחלק בלתי נפרד מהחסקה ולהתמזג לדקות אחדות, עד לחוף, עם הגל העצום, כשהם שולטים בו.
ויגי ובסמו ובידיהם המשוטים כשבסמו, ההגאי, עומד בצדה האחורי של החסקה ומנווט אותה ישר בעזרת המשוט בכישרון, ובמיומנות שנרכשה לאחר אימונים מפרכים ותפיסת גלים במשך שנים ארוכות, בעוד ויגי עומד בצדה הקדמי של החסקה, אוחז את המשוט בשתי ידיו ותפקידו לרקוד ולרוץ על החסקה קדימה, אחורה, ימינה ושמאלה ולחתור בתיאום ביחד עם "בסמו"
,א להישאר מאחור ולאבד את הגל, וכך להתמזג עם הגל הגדול ולעוף אתו עד לחוף במהירות ובגובה של כעשר מטרים כאשר שריריהם ורגליהם מאומצים עד לכאב והאדרנלין וחדוות הרגע ותחושת העונג והסיפוק גורמים להם לצעוק ולשאוג בהנאה בלתי ניתנת לעצירה.
בחוף, במרפסת של פזי, בנו של בעל המזנון, חיכו חבריהם וחברותיהם שעה ארוכה בציפייה דרוכה לראות אותם מופיעים מהאופק הרחוק מתוך הסערה ומערבולת הגלים, בוקעים ומפציעים עד למרגלותיהם כשהם נישאים על גבי גל סוער ומלא קצף כמו שני אלילי ים.
ויגי אהב את הרגע הזה וחיכה לדקות הספורות שבהן עלו מעלה מעלה, ובמהירות בל תיאמן, רצו וריחפו על הגל הגדול כשני קאובואים הרוכבים על סוס בר פראי ושולטים בו. בעבור הדקות הספורות הללו של הנאה קסומה ונפלאה זאת הם נלחמו תחילה כשעה בחתירה כדי ולעבור את הגלים ולהגיע למעמקי הים.
מגיל אפס הם היו תמיד שם. בחורף ובאביב, בקיץ ובסתיו הם היו תמיד בים, "מתפלחים" מהלימודים, וכאשר בגרו והתחילו לעבוד, באו מיד עם תום העבודה. דגו דגים וצלו אותם, שיחקו במטקות ובכדורגל חופים, שחו ותפשו את הגלים, קבעו פגישות והתלבשו על הנערות הנפלאות שבאו מכל הארץ ומחו"ל, ועשו אהבה. לשם כך עמד לרשותם צריף עם כל הנחוץ לשינה במקום, ובלילות הקיץ הדליקו מדורות, ובכל אותה עת החסקות שלהם היו מונחות שם, מחכות להם בדממה, והם חתרו וגלשו עליהן. הם היו ילדי הים והחופש. לויגי – זה היה כינויו – היתה בעיה קטנה: הוא היה שחקן בהרכב ראשון בכדורגל של נבחרת המושבה המצטיינת באיזור השרון. אבל תשוקתו ואהבתו היתה בלתי נתנת לעצירה.. ולפני משחק, אחרי אימון או במקום לימודים ובכל הזדמנות שמצא הייה מגיע לחוף. הוא נולד עם כשרון, התמדה עקשנות, ואהבה לים, והים החזיר לו אהבה. החסקות שקנו חבריו היו זרוקות ליד הצריף – ידו לא היתה משגת לקנות אחת – וככל שחפצה נפשו לקח אחת וחתר למרחקים, לפעמים עם חבר או אהובה זמנית, ושם בבדידות ובשקט, היו רגשות של נועם ותחושת אושר וסיפוק ממלאים את לבו ונפשו, ורק שם היה מוצא מרגוע לאופיו הפראי והמתפרץ.
כל הקיץ הם חלמו על הסערה ועל ההפסקה של כמה שעות שבאה אחריה אשר בה יכלו לתפוס את הגל הגדול שהטבע הבלתי נשלט, המסוכן והפראי מביא עימו ממעמקי הים בגודל בלתי ייאמן, וידעו, שצמד הגולשים אשר יתפוש את הגל הגדול יהיה מלך החוף בעיני כל החבורה המלוכדת של ילדי השרון. אך בעיקר הם עשו זאת עבור עצמם, עבור האהבה לדבר והסיפוק העצמי ותחושת הרגע המופלא של הריחוף והשליטה בגל ממעמקי הים ועד לחוף מבלי להתהפך וליפול אל המים הגואים והסוערים. הם ציפו לרגע הזה ועבורו הם חיו, חלמו ועמלו קשה. הם ידעו שבכל יום נקרות להם שתיים או שלוש הזדמנויות לתפוס גלים גדולים. אך לשם כך יש לעבור את שרשרת הגלים עד למנוחה שבמרחב הים, דבר שאורך זמן ממושך ודורש מאמץ עליון. יש גם לחכות לבוא ההפסקה שנמשכת זמן קצר בלבד בהתנפצות הגלים לחוף ורק בהפסקה הקצרה שנמשכת כרבע שעה, כשהגלים לא איומים וגבוהים, צריך לחתור במהירות מירבית ולעבור את שלושת סוגי הגלים עד למעמקי הים. הגלים הרחוקים ביותר, הם הגלים הגבוהים אותם הגולשים בוחרים לתפוס. ואז כאשר הם נמצאים מעליהם, חרטום החסקה יחד איתם מופנה כמעט לשמים.
ויגי ורמי היו שרויים בשלוות הים, הרחק מהחוף שכמעט נעלם מעיניהם, שוכבים על החסקה, נהנים מהשקט ומהערסול שהים מערסל אותם יודעים שהים מעריך ומכבד אותם אך באותה מידה הוא יכול ללא התראה מוקדמת לסחוף אותם אל מעמקיו ולהטביעם במידה ולא יהיו עירנים מספיק וחשדנים כלפיו. כבר כחצי שעה הם מחכים לגל הגדול כשהם נותנים לגלים גדולים לחלוף מתחת לסירתם, וביניהם תיאום והבנה נפלאה שנרכשו כתוצאה מהיותם ביחד כצוות פעמים כה רבות בהם תפסו גלים. בתחושה נסתרת בלתי ניתנת לפירוש ידעו שהנה דווקא היום עומד להגיע הגל הגדול והענק והרגע בו יוכלו להתגאות בעתיד בפני צאצאיהם ובעיקר לבדוק את יכולתם לעוף ולהתמזג עם הגל הגדול עליו הם חולמים.
ההמתנה נתמשכה והחברים על החוף החלו להתפזר ונשארו רק אלה שדאגו להם באמת. הם ידעו שהם מחכים שם על החוף וממש כמוהם מקווים שיתפסו את הגל הגדול. הם היו הצמד האמיץ והמוטרף והמתמיד מכולם והים השחור שהלך ונהיה סוער והמים שהתנודדו כבר במהירות ובזעף בישרו להם שהסערה מתקרבת ותוך זמן קצר יהיו חייבים לצאת מהמים. גשם זלעפות החל לרדת וסופה מלווה בשריקה צורמנית הבהילה וזירזה אותם לחתור קדימה והם חתרו וחתרו והבינו שהם חייבים להילחם הפעם כדי לתפוס את הגל הגדול. ויגי ורמי שנהגו לתת הנחיות זה לזה לא יכלו הפעם לשמוע איש את רעהו. הם התפללו שיבוא ויופיע כבר הגל הגדול, וירכבו עליו. ולפתע שמעו רעש עמום המגיע מרחוק... דמם קפא בעורקיהם כששמעו וראו את הגל, גוש גדול ושחור של מים, מתקרב אליהם ממרחקים,מתנשא אל על, מזדקף ועומד לרגע כמביט עליהם בהתנשאות, ואז באיטיות ובהתמדה מתקדם כדי להגיע אליהם. הים נהיה גבוה יותר ויותר והם, ככל שהיו אמיצים ומשוגעים קפאו בפחד, מבטיהם הצטלבו ומבלי אומר הבינו איש את רעהו והחליטו ללכת על זה. לתפוס אותו. את הגל הגדול. הגל הגדול התקרב אליהם במהירות עצומה. הם לא יכלו לראות כלום, ואז תקעו את רגליהם כבכל פעם בקידמת הסירה, כשהם מחכים שהוא יגיע ויישא אותם מעלה מעלה למרחבי השמים ויגלשו איתו וירקדו ויאזנו את הסירה ויתמזגו איתה ועם הגל הגדול ויגיעו לחוף, ויצאו מהמים המהירים וממעמקי הים כפי שתמיד יצאו, או שלא.
ופתאום, ללא התראה, הוא הרים אותם במהירות, אבל עבורם זה היה כנצח נצחים, הם היו במרומי הגל וידעו שהם חייבים לחתור בטירוף כדי להיות יחד אתו, וכשהם מרחפים על כנפי הגל הם ראו את החוף ואת המזנון מלמעלה למעלה ולשנייה עמדו נפעמים ומתפעלים ואז הוא החל לרוץ אל החוף כשהם, למעלה למעלה, רוכבים עליו. ויגי ורמי. רצים. לפעמים ויגי עומד על קצה החסקה וכמעט נופל מקדימה לים, ורמי רץ ימינה ושמאלה מאחור, וויגי חש ויודע שעבור הרגעים האלה היה כדאי לעמול קשה ולחתור. וידע שזהו הגל הגדול שציפו לו והם גולשים עימו עכשיו עד החוף והחברים רצים אליהם בצעקות שמחה, והם יורדים ונשכבים חסרי אונים ובלי נשימה על החול הרטוב וכשהמים המלוחים שוטפים אותו הוא יודע שהגל הגדול ורגע זה לא יחזרו לעולם. הגשם והסופה והסערה נמשכו אבל לויגי זה לא נגע. הוא ורמי הלכו לסירה, הסתכלו בה ונתנו לה ליטוף קטן של אהבה וכהרגלם הרימו, אותה ושמו אותה במקומה הקבוע.
כעבור שנים רבות כשויגי יושב בלובי של המלון המשקיף לחוף הים, על כורסה עם כוס תה מהביל ורואה דרך זכוכית המרפסת את הגלים ביום חורף סגרירי, ואת הנערים עם הגלשנים, הוא נזכר בגל הגדול ורואה אותו מתקרב אליו וחש אליו רגש של חברות ואחווה.
