דיאלוג: מתוך תרגיל של הסדנה לכתיבה יוצרת

בחורה צעירה בשם יעל יושבת באוטובוס קו 72, מדברת בסלולרי עם תמיר ידידה אותו לא פגשה זה שנתיים. אני עליתי לאוטובוס כשהיא הייתה באמצע השיחה, ישבתי מלפניה. מבלי שארצה להאזין האזנתי לשיחתה משום שדיברה בקול. ובואו נשמע איך זה נשמע (אם הייתי יכול להאזין לשניהם ביחד)

===================================================

יעל: "עכשיו שאני מדברת איתך כבר כמה דקות, אל תשאל איפה מצאתי את המספר שלך...

תמיר: "נו, איפה?"

יעל: "בכיס של המעיל האפור, הוא היה תלוי על הקולב בבית בקיבוץ, הפסקתי ללבוש אותו לפני שנתיים, אבל עכשיו נזכרתי בו. מצאתי שם היסטוריה לפני שנתיים, קבלות, חשבוניות, כרטיסי ביקור, חוזה שכירות של הדירה בירושלים..."

תמיר: "אז, את מרוצה מהמגורים בירושלים?"

יעל: "אחח...הייתי רוצה קצת ירוק בעיניים, ציפורים נודדות, אני רוצה לראות את בריכות הדגים בצל הרי גלעד, עכשיו הייתי עוזבת לשם..."

תמיר: "ומתי את מסיימת את הלימודים, בכדי שתוכלי לחזור הביתה?"

יעל: "יש לי עוד שנה וחצי לסיים כאן, בירושלים, בין הבטון, האבן והכבישים והמכוניות."

תמיר: "באיזה שלב את?"

יעל: "אני בשלב העבודות, אני מכינה עבודה סמינריונית על עקידת יצחק בהתייחסות של המשוררים של ימינו."

תמיר: "אני עוד זוכר את השיר ההוא שקראת במקום ההוא ב... במרכז ירושלים, מול החומות..."

יעל: "בבית שמואל, קראתי את השיר של יהודה עמיחי על עקידת יצחק במדשאה בבית שמואל, לפני שנה. זה היה ... זה היה בשבת..."

תמיר: "לא, לא, זה היה ביום שישי בבוקר, בסמינר הזכור לטוב."

יעל: "אה, נכון ביום שישי, אחרי כן אתה טסת ליפן ואני נשארתי כאן ללמוד."

תמיר: "מיד אחרי כן טסתי, לפחות עשיתי שם קצת כסף, מכרתי תמונות שמן ברחובות של טוקיו."

יעל: "ובינתיים היה לי קשר קצר עם בחור אחד מהלימודים, לא יצא לי מזה כלום, אפילו שמץ, אוף..."

תמיר: "אני שומע מרמור בקול שלך..."

יעל: "לא... זה פשוט מרגיז, מרגיז, מרגיז"