תמיד הייתי היפה מבין שתינו, בנותיו של לבן. ובין נשות האזור, ובין כולן. תמיד. היפה בנשים.

כשהייתי קטנה גברים תמיד התלוצצו עם אבי שיזכור אותם כש"אהיה מוכנה". אבי היה מצחקק בעונג, מרוצה מעצמו, ואילו אימי, במטבח, הייתה נאנחת בדאגה ובוכה. בגלל הבצל.

כשבגרתי, נשים התלחששו מאחורי גבי בכעס על שאני מבלבלת את בעליהן. תקופה ארוכה לא הרשו לי לצאת לשאוב מים, כי הרועים היו נאספים שם למעני. ופעם אחת הרשו, כי לאה חלתה. פעם אחת יותר מדי, הפעם ששינתה את חיינו.

מאוחר יותר תמהתי, כי לאה לא חלתה מעולם. תמיד עסוקה, רצה ממקום למקום, מחייכת לסוחרים, ולנערים העובדים בשדה, ולמשרתים, ולכל מי שהסתכל עליה. כי על לאה אחותי לא הסתכלו הרבה. בעצם, לא הסתכלו בכלל. לאה תמיד הייתה שם, נוכחותה ומגע ידיה מורגשים בכל, אבל את המבטים השאירו לי.

וזו באמת הייתה פעם אחת יותר מדי. ללאה נשבר, גם הגב וגם מהמבטים. והיא התכרבלה במיטתה כמו שהייתה עושה בלילות ופעם אחת הרשתה לעצמה לבכות בקול, ואותי הוציאו מהבית ושלחו לבאר, ומכל הימים, מכל הפעמים, דווקא אז הגיע יעקב.

לפעמים קל כל כך לדעת מתי משהו, החיים שלנו, למשל, משתנה לבלי היכר, לבלי שוב.

הכרתי את המבט על פניו של יעקב כשראה אותי. ראיתי אותו בעיניהם של עשרות גברים בעבר. תשוקה, ובלבול ותדהמה כבושה, ולמדתי להרכין ראש ולחייך לעצמי וללכת. והפעם לא הלכתי. כי הפעם הבטתי גם אני.

אבא עשה סקנדלים. וודאי היה מרוויח הרבה לו אכן הייתי נישאת לאחד מיקירי העיר שהרבו לפקוד את ביתנו. אך לשם שינוי, אימא היא זו שהטתה את הכף. "לאה" היא אמרה, ופסקה. ואני שתקתי.

כי כמו כל בני הבית, גם אני ראיתי איך עיניה העכורות של לאה נמלאו אור, ואיך הסמיקה כשהחמיא לה יעקב על תבשיל, על בגד. גם אני ראיתי את עיניה נוצצות במבט. המבט ההוא, המבט שלי.

ואולי שנים של שתיקה הכריעו את הכיף. שנים שבהם לאה ויתרה על תמרוקיה למעי, וחייכה אלי כשיצאנו לאירועים, חייכה אלי כשאחרים חייכו אלי, חייכה אלי כשחייכו אליה, וכשראו אותי מחקו את חיוכם. שנים של בכי.

ולכן ויתרתי, והסכמתי, ובפעם הראשונה בחיי, ביום חתונה של לאה עם יעקב, הייתה אחותי יפה ממני.

ואז נולדו הילדים. לאה התלוננה, סמוקה מאושר, על בצקות ברגליים, השמנה ועייפות יתר. ואני ראיתי אותה, תפוחה ועגולה כמלון, מאושרת ויפה כפי שלא הייתה מעודה. ככל שגדל אושרה יפתה יותר, ואילו אני, גם לאחר נישואיי ליעקב, הרגשתי, בפעם הראשונה, שאינני יפה עוד. הקנאה הוריקה את פני, הכעס הצהיבם וחרט בי קמטים. שעות של צעקות על יעקב, על לאה, על כל מי שעבר, הצרידו את קולי. גופי לא השתנה, נותר יפה וחטוב כשל נערה, ואני כמהתי להיות אישה והתכערתי.

ככל שעברו השנים נהיה לי ברור יותר ויותר שזמני עבר. אני הייתי הנערה היפה, השובבה, הפרועה. לאה תמיד הייתה האישה הבוגרת מבין שתינו. וגם היא בא יומה. וכשהייתה לאה עם יעקב, היא הייתה האישה היפה ביותר בעולם.

אפילו יותר ממני.