ניחוח נרקיסים

ניחוח נרקיסים

הערב ירד , דמדומי שקיעה אחרונים ,מעטה של לובן ערפילי  ירד אל הגבעות, מלטף אותן ברכות, מחליק על קימורי הפסגות, יורד במדרון, נושק לקרקע, לחה, טללים , רסיסי גשם אחרון.

רכות הדשא התערטלה אל הענן, מחליקה קצותיה אל מגעו הספוגי של דוק הערפל, פרחי הכרכום והנרקיס הפיצו ריחם ומלאו את המרחב, בושם של טבע במלוא פריחתו.

עצרתי את הרכב ויצאתי אל שפת הדרך, התכרבלתי בסוודר וחיבקתי את עצמי בתוכו.

שולי צווארונו עטפו את לחיי, לחלוחית בעיני.

לכמה רגעים התמכרתי לצינת הערב העוטה על ההרים עם חלוף השמש ועמה קשת הענן במלוא תפארתה. השקט מצא את מקומו, נשלט על ידי הלילה המתקרב.

חשבתי עלייך, על חיוכך, על חום גופיך וחיבוקיך הממלא, על אהבת החיים ועל נאמנותיך הגדולה, על לבך הרחב שהיה כל הזמן קשוב לכולם ועל אהבתי הגדולה אליך.

בעיקר חשבתי על הגעגוע.

ידעתי שהיית יכולה ליהנות מאוד מרגעים אלו של חווית טבע, להכיל אותה אל תוכך, ולפרוט עמה על נימי הרגש והנשמה.

רציתי להתמזג עם הטבע, חשתי אותך קרובה, כאילו ירדת אלי עם הענן שהנמיך לדאות משמים אל קרקע, ממיסה את הצינה בחום הבל פיך,  רוח מלטפת, ראשי מונח על כתפך נצמדת אל חום גופיך עוטפת אותך בחום גופי.

השבילים בהר חרצו דרכים, קווים בדמותו רבת השנים, והזכירו לי נשכחות עת בחנתי כל דרך בהר במסע של גילוי בטבע נסתר.

לבי התרונן אז מלא באהבה ורטט, מיתרים, ידיים  פורטות בנבל, צלילים מלאי עדנה ותום.

הבחנתי שגם היום שוקק לבי ומתרונן  כשאני יושבת בדממת ההר על הסלע הלח והמוצק. רק שהלב חסר, חסר פעימות, בדופק הקבוע של היומיום, וקולות הנבל הועמו, מיתרים שפקעו.

נשמתי עמוקות. עצמתי את עיני ורוויתי מהכל.

מהטבע, מהשקט, מהריחות, מדמותך, ומחיבוקיך.

הגשם החל לרדת , טיפות התמזגו בדמעות שעל לחיי , וקסמו של הענן שירד החל לפוג עם הרוח הנושאת את הערפל מן ההר אל שיפולי המדרון אל עבר העמק, ומשם נמוג.

שוב עטפתי את עצמי בחיבוק מתכרבל ושמתי פעמי אל הרכב, אל הדרך לביתי, אל החיים.

 ©