רציתי לעשות כמו שאני עושה בדרך כלל
לחתולים שלא מפסיקים לילל לי מתחת החלון כל בוקר שאני ישן- לזרוק עליהם שקית מים.
אך ידעתי שזה לא באמת יעזור.
הרי אלה שמים, וברגע שמישהו פוגע ברגשות
שלהם הם ישר גם מתחילים לבכות.
ותאמינו לי, אתם לא רוצים להיות בחוץ שהם
מתחילים לבכות ולצרוח.
אז פתחתי קצת את החלון, בבקשתי מהם בנימוס
שיפסיקו לצרוח,
למה השעה רק שש בבוקר ואנשים עדיין ישנים.
אבל הם לא שמעו לי והמשיכו בצרחותיהם, והמשיכו
להתיך חתולים בעמודים,
המשיכו להעיף ילדים לאוויר. מה קרה לשמים?,
הם עצבניים ממש היום.
"מה קרה שמים?, מדוע הינכם כל כך
עצבניים?" שאלתי בנימוס שנית.
"ירון?!" שמעתי את צעקתה של אמא
שלי. "מה?!" השבתי לה.
"עם מי אתה מדבר שמה בחוץ?" היא
שאלה. "עם השמים!" עניתי לה.
"אהה.. בסדר, תדבר איתם בכבוד אבל, הם
עצבניים בזמן האחרון"
"כן אני יודע אמא, תחזירי לישון"
השבתי לה.
ואז פניתי שלישית לשמים.
"אז אתם תוכלו להיות יותר רגועים?,
אמא שלי לא מרגישה כל כך טוב,
היא מתפלת בי הרבה בזמן האחרון והיא צריכה
הרבה מנוחה בגלל זה"
אך השמים לא הקשיבו לי, והמשיכו להטיח
כלבים ברכבים חונים,
ולהעיף עצים על הבתים של השכנים.
ואני התחלתי להתעצבן!.
אז קמתי מהמיטה, לבשתי את נעלי הבית שלי
בצורת מיקי מאוס מחייך.
והלכתי למרפסת. אני חייב להתמודד עם השמים
האלו!, אז מה אם הם אינסופיים
השמים האלו, אז מה אם ברגע שאני אעליב אותם
הם יתחילו לבכות!.
אני בן עשרים ושש ואני דיו חזק בשביל
להתמודד עם כל דבר. גם עם השמים.
אז רגע לפני שאני פתוח את דלת המרפסת נתתי
לעצמי סטירה בראש.
איך שכחתי לקחת את כלי הלחימה שלי איתי?.
חזרתי לחדרי הרמתי טיפה את מיטת המכונית
שלי והוצאתי מתחתיה את החץ והקשת שלי.
אמא קנתה לי אותם שהיא הייתה באמריקה שנה
שעברה. הם היו של שבת אינדיאנים
קדומני.
פתחתי את הארון
והוצאתי את השריון והקסדה שלי שגם אותם אמא קנתה לי אותם באמריקה,
הם היו שייכים לאחד
מהאבירים של המלך אדוארד השלישי.
אז השתריינתי בשריון הפלדה המזוינת התאמתי את קסדתי לראש.
החזקתי את החץ וקשת. ויצאתי שנית מהחדר לכיוון המרפסת, הפעם מצויד
ומוגן.
כשבאתי הפעם לפתוח את דלת הכניסה של המרפסת קולה של אמא הבהיל אותי
"ירון?, מה אתה עושה?" "שש.. אמא, אני הולך להלחם בשמים!, הם לא
מפסיקים לצרוח, ודברתי איתם
בכבוד רב. הם חייבים להפסיק לצרוח ככה בכל בוקר כשאנחנו ישנים!, חוץ
מזה ראית
איך הם מטיחים חתולים בעמודים ומעיפים עצים על הבתים של
השכנים?!"
"דיי כבר ירונצ'וק שלי, אני אוהב אותך. אבל נגמרו לי כבר
הכוחות"
"אל דאגה אמא. עוד מעט השמים יעזבו אותנו במנוחה" אמרתי
ופתחתי את דלת
ונכנסתי למרפסת מתוקפנות.
השמים המשיכו לצרוח, ואפילו צרחו עוד יותר "דיי כבר שמים!"
צרחתי.
"תעזבו אותנו בשקט!, תנו לנו לישון פעם אחת אחרי השעה שש כמו
שצריך!"
צרחתי עליהם"נמאס לנו
לדבר עליכם בכבוד!"
ואז הרמתי את החץ וקשת השמיימה, עצמתי את עיין ימין בשביל לכוון עם
שמאל.
נשכתי לשוני , ושבאתי לירות את החץ השמים הטיחו בי כיסא והפילוני על
הרצפה
"אני מצטערת ירון" שמעתי את השמים צועקים
"אני לא נכנע לכם!" צעקתי עליהם
ואז הרמתי את החץ וקשת עצמתי עייני משכתי את החץ אחורה, נשכתי לשוני
"לא ירון זאת.." שמעתי את השמים אומרים.
אך זה היה מאוחר מידי. כי עזבתי את החץ והם שתקו סוף סוף.
סוף לצרחות השמים בבוקר.
פקחתי עייני ועמדתי, ראשי כאב, נגעתי בו במקום הכואב, ורגשתי שאני
נוגע במשהו נוזלי.
זה היה דם.
"אמא!" צעקתי "השמים הכו אותי בעזרת כיסא ועכשיו אני
מדמם מראשי"
אך אמא לא ענתה.
"אמא?!" צעקתי והתחלתי לחפש אותה בבית אך היא אינה השיבה
תגובה.
טוב, היא בטח הלכהלישון סוף
סוף.
הלכתי לחדר השנה שלה אך היא לא הייתה שמה.
זה מוזר.
התחלתי לחפש אותה בכל הבית, וכשראיתי שהיא אינה נמצאת בשום מקום
הלכתי לבדוק אולי היא במרפסת.
כשנכנסתי למרפסת ראיתי אותה שוכבת על הרצפה בעיניים פקוחות.
