סיפורים
טיפה של אמת.
הלכתי לבית האבות לבקר את אמי.
ארבע פעמים בשבוע אני בא לבקר אותה.
כן, אולי זה נראה שאני הבן לא הכי טוב בעולם זה שלא רוצה שאימו תגור איתו, אבל זה לא אשמתי,
אני לא רציתי שהיא תתגורר בבית אבות, זה אבא רצה לפני מותו לגור בבית אבות יוקרתי "אחוזות רובינשטיין"
שמה הוא תמיד רצה לגור. אחרי מות אבי (77) הצעתי לאמי לבוא להתגורר איתי ועם המשפחה שלי,
אך היא סירבה בתוקף. לא רצתה לשמוע על זה אפילו. אמרה שהיא לא רוצה להפריע, ושקורל
אשתי בכלל לא סובלת אותה. טוב זה נכון, אבל זה לא אומר כלום.
בכל אופן הגעתי לבית האבות שכולו יוקרתי, יש להם אפילו שמה בריכה יפה,מגורים מהודרים
עוזרים אישים, יותר טוב מבית מלון המקום הזה.
הגעתי לחדרה של אמא.
היא
יושבת שמה על הכורסה החומה מול 'הפלזמה', מרותקת לאיזו תוכנית מציאות (או
בשפתנו 'ריאליטי') עם הפלאפון באוזנה, ולא מפסיקה לרכל על המתמודדים ועל
כל מיני זוגות שהיא מכירה,
אמא שלי (76) יושבת שמה, עם שערה הצחור, עם האיפור הזה שמנסה להסתיר את הקמטים
יושבת, רואה תוכנית, ולא מפסיקה לרכל.
נראה לי שבגיל כלשהו נגמרים פשוט הדברים לדבר עליהם,
אין כבר פוליטיקה, אין תרבות, אין הצגות, אין כלום.
כל היום לרכל, לרכל, ולרכל.
אני צעדתי בשקט לכיוונה, בלי שתשים לב אליי ואמרתי "את יודעת, יש אגדה שאומרת
שמי שמרכל הרבה עכשיו, בגלגול הבא יהפוך לקיר או חומה של איזו מסעדה או בית או בכל מקום אחר
שיש בו אנשים, ויצותת כל הזמן לשיחות של אנשים, גם אם אינו רוצה" .
"שלום גם לך" אמרה אמא "עכשיו תהיה בשקט אני מנסה לראות כאן 'האח הגדול'
ולדבר בפלאפון עם ציפי".
פשוט כמו תרנגולת אמא שלי, לא מפסיקה לקרקר כל היום, טוב אי אפשר להאשים אישה בגילה.
"את
עוד תראי אמא, את עוד תהי קיר" אמרתי ואז התיישבתי על הספה מעור השחורה
שלה שיש עליה עדיין את הניילון של החנות. אני לא מבין למה היא קנתה אותה
אם היא אף פעם לא יושבת עליה, וגם אף פעם לא יושבת על העור. לא חשוב.
אחרי חצי שעה שאני יושב ומנסה לא להקשיב לשיחה של אמא שלי עם חברה שלה ציפי
על איזה זוג בשם משה ורבקה שכל היום מתווכחים קבלתי טלפון מלהבת (הבת שלי) שאמרה לי
שאני צריך לבוא לאסוף אותה מהחוג.
אז קמתי מהספה "אוי אתה כבר הולך?" שאלה אותי אמא "כן.. יש לי סידורים.. נדבר..
ותפחיתי קצת עם הרכילויות.. שלא תהפכי לקיר" אמרתי.
"כן מצחיק מאוד" היא אמרה ואני יצאתי מחדרה.
אחרי יומיים. בערך בשעה 2 לפנות בוקר טלפון הבית צלצל.
זה היה מבית האבות, אמא קיבלה התקף לב והיא בדרך לבית חולים.
אני זרקתי על עצמי משהו וטסתי לבית חולים.
כשהגעתי אמא הייתה בתוך חדר הניתוחים, רציתי להיכנס אך הרופאים
אינם אפשרו לי ואמרו לי לשבת, להירגע ולחכות לתוצאות.
אז התיישבתי. לא רגוע. אבל התיישבתי.
אחרי שעה וחצי הרופא יצא מהחדר ואני מייד נעמדתי.
במבט חטוף על פניו הבנתי שמשהו לא בסדר.
"מה קרה עם אמא?, איך היא?!" שאלתי
"אני נורא מצטער" הרופא אמר ושם את ידו על כתפי,
"ניסנו לעשות הכל, אך ליבה של אמך היה ממש חולה,
לא נותר לנו אך ורק לקבוע את פטירתה" הוא אמר
ואני הרגשתי את כל החדר מסתובב סביבי
"ושוב, אני נורא מצטער" הרופא אמר.
"אני יכול לראות אותה בפעם האחרונה?" שאלתי אותו
"כן" הוא אמר.
נכנסתי לחדר שהיה נורא קר, המוניטור שהיה מחובר לקצב הלב שלה עדיין מחובר לחשמל
ומראה את הקו של חוסר פעילות ליבה ועדיין משמיע את ה"טווו" הארוך והעצוב הזה שלו.
הוצאתי אותו מהמחשמל. ונגשתי לאמא שהייתה מחוסה כולה בסמיכה, התחלתי לבכות
והתאבלתי על גופתה, מנסה לזכור את השיחה האחרונה שלנו בבית האבות.
לפתע שמעתי את קולה "אוי ירון, כנראה שצדקת". ישר ליבי החסיר פעימה והורדתי את הסמיכה
מפנייה "אמא את חייה!" צעקתי. אך פנייה היו קפואות חסרי הבעה "אמא?!, דברת עכשיו?!"
צעקתי והתחלתי להזיז אותה עם ידי "אמא דברת עכשיו?!, לא הזיתי נכון?!"
ואז שמעתי את קולה שוב פעם "דיי, ירון.. זה לא יעזור לך" "מאיפה את מדברת אמא?!,
יכול להיות שאני משתגע?!" לא ראיתי את שפתיה בכלל זזות.
"ירון, אתה לא מבין, אתה צדקת" שמעתי את קולה, "מאיפה את מדברת אליי אמא?!,
את לא פותחת את הפה ולא נראת חייה בכלל"
"נכון" שמעתי אותה אומרת, "אני כלל לא חייה, נו.. צדקת שאמרת שאנשים
שמרכלים בגלגול הבא שלהם הופכים לקיר"
אני התחלתי לצחוק, לא הבנתי, הרגשתי שאני יוצא מדעתי.
"דיי לשגע אותי אמא!, זה היה בצחוק מה שאמרתי!"
"אתה יודע מה אומרים ירון נכון?" אמרה אמא בקול מהדהד
"לא אני לא יודע מה אומרים.." צעקתי.
"אומרים שבכל צחוק
יש טיפה
של
אמת".
