העזיבה היא קצה רוח של מחשבה
שחלפה
האמירה היא סוג של אין קץ של היום שעבר
המשפט הוא העולם שאתה בוחר לעצמך באותו הרגע
האהבה היא אבן דרך של כל סוס לבן שמצא את רוכבו הנאמן,של חייו.
האשליה היא היופי בן מה שידעת למה בן מה שנשכח.
התאריך:29/9/08
השעה:14:18.
"דיי!,עזוב אותי!!" "אני לא אעזוב", "אבל אתה מציק לי! ,
אי אפשר לראות במשך חמש דקות טלוויזיה בבית הזה כמו שצריך?!". אמר לי דני
וזרק אותי מעליו בעזרת רגלו.
"אמאאאא ירוןןן מצייקקקק ליייי!!!!". "ירון אולי אתה יכול לעזוב את
אחיך הקטן פעם אחת בשקט?!" צעקה אמא מכיוון המטבח.
דני, אחי הקטן, זה שאני מגן עליו מכל, הג'ינג'י עם הלחיים הקטנות, זה שקורה לי
"אחי הגדול" שהוא צריך עזרה במשהו, עכשיו הלשין עלי.
"בחיים אל תלשין על אח שלך!". צעקתי עליו.
הרגשתי רטט לשנייה בכיס ואז החל הצלצול הנפלא "עוד חוזר הניגון" להישמע.
הוצאתי את הפלאפון מהכיס. פתחתי אותו והיה רשום על הצג "רפאל", מוזר,
אני לא מכיר שום רפאל, ולא זכור לי שהוספתי מישהו כזה אי פעם לפלאפון שלי.
לחצתי "send" ועניתי, שום קול לא נשמע אליי מהצד השני, חוץ מכמה כמה
נשימות. פתאום הפלאפון החליק לי מהיד ונפל על הרצפה.
דני שם לב לזה, הרים מהר את הפלאפון מהרצפה, קם מספת העור החומה שלנו ואמר
"עכשיו אני ינקום בך על כל הדברים המעצבנים שאתה עושה לי!", וברח עם
הפלאפון.
"דני! , אני סופר לך עד 3, אם עד 3 הוא לא אצלי ביד יקרה לך משהו איום
ונורא!"
1..2..2וחצי..3!!" ורצתי אחריו.
נכנסתי לחדרו החשוך של דני ואמרתי "דני..?, איפה אתה דני..?", לפתע
נשמעה נפילה חלשה מכיוון המרתף.
רצתי מהר לעברו. ואני רואה את דלת המרתף פתוחה ואת דני מסתכל לעבר מדרגותיו.
"אופסססס!!" אמר דני. ואז שם לב שהגעתי ואמר לי שכל זה לא היה קורה אם
לא הייתי מציק לו ושדלת המרתף הייתה פתוחה בלי שום סיבה. מזה "זה לא היה קורה
אם לא היית מציק לי?! אתה קולט מה עשית עכשיו?!, אתה יודע כמה הודעות חשובות לי
היו לי בפלאפון?!, אתה יודע כמה תזכורות חשובות היו לי בו?!, אתה יודע בכלל עכשיו
מזה להתחיל לכתוב את כל התזכורות האלו שוב?!(אני בנאדם שאוהב מאוד להביא לעצמי
תזכורות לעוד כמה חודשים ושנים מהסוג של "איפה אתה עכשיו?" , או
"נו אתה עכשיו על האוטובוס בדרך לשדה תעופה?", וגם היו כל מיני דברים
חשובים שלא קשורים לזה.), ועוד הכי מעצבן שאתה משקר לי שאתה אומר "שדלת המרתף
הייתה פתוחה מבלי שום סיבה?!" . הרמתי את היד בשביל להביא לו איזה סטירה בגלל
התנהגותו המעצבנת אבל הוא הצליח לחמוק ממנה וירד מהר למטה במדרגות המרתף.
"לא דני! , אל תרד לשם! " צעקתי לעברו, אבל הוא המשיך לרדת במדרגות.
"דני?!, דני?!, איפה אתה דני?"
לא נשמע שום קול.
איפה המתג של האור במרתף הזה?!,
אהה..הנה.. הדלקתי את האור. פיי כמה שנים לא נכנסתי לכאן, הכל כאן מלא אבק וקורי
עכביש , אני זוכר שהפסקתי לרדת לכאן מאז שאבא שלי סיפר לי את הסיפור על
"מפלצת הזמן הבודדה" שנמצאת אצלנו במרתף שלנו,
הוא סיפור לי שהיא כל הזמן מחליפה צורות ומחליפה דמויות לכל מה שהיא רוצה להיות.
מאותו היום אני הפסקתי להיכנס למרתף, מעניין מה גרם לאבא באמת לספר לי את הסיפור
הזה ולהכניס לי לראש את הצ'יזבט המפחיד הזה.
אני עכשיו מחפש את דני, אבל יותר מדני אני מחפש את הפלאפון הכחול והיפה שלי.
"סטראשש!" נשמע מכיוון ארון אחד. זה בטח דני מתחבא בתוך הארון הזה,
התקרבתי לכיוון הארון שהיה מסוג אלון עתיק ויפה. לפתע הארון התחיל לרעוד קצת. זה
בטח דני אמרתי לעצמי. שמתי ידיים על ידיות הארון ופתחתי אותו. לא היה בו כלום, חוץ
מחפץ מרבוע קטן וכחול שהיה מונח בתחתית שדומה מאוד לפלאפון שלי, אבל היה בו משהו
שונה.
הרמתי את הפלאפון מתוך הארון ופתחתי אותו. הסתכלתי "בהודעות" ולא היה
שום הודעה, הסתכלתי "בתזכורות" ולא היה שום תזכורת . יאללה איזה עצבים!
בטח בגלל הנפילה הוא נדפק, אבל עדין, התפריט קצת אחר, יש בו משהו מוזר, אולי על
הצג רשום את שמי. והפלאפון נראה ממש דומה לשלי, אבל הוא לא. התפריט יותר חדיש
פתאום, נראה כאילו יש אנימציה יותר חדישה, בכללי נראה שזה לא באמת הפלאפון שלי.
"..ירון...מצאתי את הפלאפון שלך.." אמר דני ויצא מתוך ארגז גדול שהיה
מונח על הרצפה המרתף.
הוא יצא מהארז וביד ימין שלו הפלאפון שלי.
היי, זה הפלאפון שלי. רצתי אליו מהר והפעם תפסתי אותו.
משחתי מידיו את הפלאפון שלי, פתחתי אותו וכל התצוגה שלו נדפקה.
פתאום הפלאפון השני התחיל לרטוט ועל הצג היה רשום "מעתיק מידע", ופתאום
כל מה שהיה בפלאפון הקודם שלי עבר לפלאפון שעכשיו מצאתי.
דני בינתיים ברח מהמרתף וטרק אחריו את הדלת.
"מוזר" אמרתי לעצמי, התחלתי לדפדף בהודעות וכל ההודעות הועברו לפלאפון
הזה.
הסתכלתי ביומן תזכורות שלי וכל התזכורות היו שמה.
וואלה!! איזה כיף!!, הכל עבר כאילו שום דבר לא קרה. נכנסתי לתזכורת שכתבתי לעצמי
לעוד שבוע. "תזכור לדבר עם אורן לגבי העברה לכיתה החדשה". כתבתי את זה
לתאריך 2/10/08,שעה 11:30.
פתאום שמתי לב לאופציה חדשה שנמצאת בחלון של ההודעה, אופציה בשם "גע
מקרוב" , מעניין.
לחצתי על האופציה מתוך סקרנות ו..
כלום לא קרה
פתאום ההודעה נמחקה, הרמתי את עיניי מהפלאפון וראיתי שאני לא נמצא במרתף יותר,
והגעתי איכשהו למסדרון בית הספר שלי באמצע ההפסקה. לפתע יד נגעה לי בגב, נרתעתי
לאחור. "כן ירון, רצית לדבר איתי" . הסתובבתי לאחור ואני רואה שזה המחנך
אורן.
אורן הוא בחור גבוה נורא, תמיד מסתובב עם החליפה השחורה אלגנטית כזאת, ותמיד תראה
בידו את תיק העבודה השחור שלו,לפעמים נדמה לי שהוא גם ישן איתו.
אורן הוריד את משקפיו העבות מעיניו וצחצח את עדשתם עם מטלית לבנה שהוציא מכיסו
ושאל שוב, "כן ירון, על מה רצית לשוחח איתי?", התחלתי לגמגם בגלל הדבר
שקרה לי הרגע.
לא ידעתי איך לעכל את זה. "א...א...אה..לא..לא יודע..הראש..כואב.. לי...
לשתות מים אני הולך!" גמגמתי לו ורצתי מדרכו.
רצתי מהר לבית, בדרך חשבתי שזה הדבר הכי הזוי שקרה לי בחיים.
אין! זה חייב להיות חלום, אין מצב שזה אמיתי, הסתכלתי שנית על הפלאפון.
הוא נראה רגיל לחלוטין.
יכול להיות שזה נכון מה שאבא סיפר לי. והפלאפון שלי הוא בעצם "מפלצת הזמן
הבודדה" ששנתה את עצמה לפלאפון שלי? ..לעעעע....לא יכול להיות שבאמת יש דבר
כזה, זה מדע בדיוני מידי.
אני בטח הוזה או נמצא בחלום בהמשכים.
הפלאפון שלי צלצל, הוצאתי את הפלאפון מהכיס, על הצג היה רשום "מספר
חסום".
לחצתי" send" ועניתי.
"הלו..?"
....
"הלו?, מיזה ..? " אמרתי שנית.
"שלום ירון.." נשמע אליי מישהו עם קול דו מימדי.
"מי אתה? " עניתי לו
"היי ירון, קוראים לי "יוטו" , אני שדון , אני בעצם הפלאפון שלך,
רציתי לשאול אותך שאלה, אפשר?. "
"אולי.." עניתי
"תגיד ירון" אמר יוטו
"אם הייתה יכול לשחק עם הזמן שלך, אם הייתה יכול להעביר את הזמן אחורה וקדימה,
ולהיות בכל מקום שתרצה רק בעזרת כתיבת הודעה פשוטה, היית עושה את זה?."
"כן..אני חושב.."
"אז אני נותן לך את האפשרות הזאת עכשיו. רק בתנאי אחד.."
"מה התנאי?"
"התנאי הוא.. שאני מביא לך לשלוט בזמן, אבל אני לוקח לך בתמורה משהו מעצבן
מחייך"
"וואלה...משהו מעצבן מחיי.. נשמע לי סבבה."
"רק בדיוק איזה דבר מעצבן אתה לוקח?.."
לא נישמע שום קול – השיחה התנתקה.
אני,
בנאדם זהיר אני,
ולא ישר השתמשתי בזה,
בטח יש איזה קאצ' שעומד מאחורי כל הסיפור הזה.
כעבור חודש-
לא נגעתי באפשרות "גע מקרוב", התמודדתי עם כל מה שקרה לי עד עכשיו,
אבל עכשיו, עכשיו אין מצב, הגיעו מים עד נפש.
"חתול"- כלבי האהוב והצעיר נדרס ע"י מכונית.
הוא רדף אחרי הכלבה של השכנה מלמעלה בשביל 'להיאבק'
איתה, ונדרס כאשר ראה אותה במדרכה בצד השני של הכביש.
הנהג כמובן ברח ישר מהאירוע. אין, פשוט אין!, אני חייב לחזור אחורה בשביל להציל
אותו.
אני זוכר שרק הביאו לי אותו, הייתי אז בן 11, ואחי היה רק בן 6, הוא היה הכלב הכי
חום והכי קטן שראיתי בחיי.
קראתי לו "חתול" על דמות מצוירת שנורא אהבתי.
אין!, פשוט אין מצב שאני לא מציל אותו. גם מותו ישבור את לב אמא שגם נורא אהבה
אותו.
אני עכשיו נמצא בחדר שלי. האם כדי לעבור בזמן בעמידה?, האם כדי בישיבה?,
אני צריך לקחת את הסיכון שאני עכשיו חוזר בזמן, ב"אפקט הפרפר" , כל החזרות
של הגיבור בזמן עלו לו בסוף ביוקר. אני צריך לתכנן את זה טוב מראש, ולא להיות פזיז
בהחלטותיי.
אז ככה, הבנתי מה אני הולך לעשות, סתם כאב ראש.
בפעם הקודמת שנסעתי בזמן פשוט הייתי אני,
אז עכשיו כאשר אני אעבור בזמן אני בתוך הגוף שלי ואני פשוט לא יוציא את "חתול"
מהבית,
מה שיגרום לכך שהוא לא ירדוף אחרי הכלבה של השכנה ולא יביא למותו.
(כן אני יודע שזה לא מורכב כל כך ,אבל בכל זאת צריכים לחשוב על זה לעומק)
בכל אופן, הוצאתי את הפלאפון מהכיס, נכנסתי ל"תזכורות" רשמתי את התאריך
של אתמול "24/8/09" שעה" 17:00". אני זוכר ששחררתי אותו בערך
בשעה 17:30.
רשמתי את ההודעה הזאת "אני עכשיו שוכב בחדר שלי על המיטה."
אני לא בטוח כל כך אם שכבתי על המיטה בדיוק באותו הרגע אבל מה לעשות.
לחצתי "אישור"
לחצתי שוב פעם על התזכורת והפעם על האפשרות "גע מקרוב"
ההודעה נמחקה
הרמתי את עיניי מהפלאפון ו..
הנה אני שוכב על המיטה בחדר שלי.
פתאום "חתול" קפץ עלי והתחיל ללקק אותי. "דיי חתול, דיי..אתה מדגדג!"
יש 'חתול' עדין קיים. חתול התחיל לנבוח, ועשה לי סימנים שהוא רוצה לצאת מהבית.
" לא, לא, לא..." אמרתי לו, "הפעם אתה לא תצא... אתה תשתין במקלחת,
אם אני ישחרר אותך עכשיו משהו לא טוב יקרה לך.."
"חתול" הסתכל עליי עם המבט הזה שלו והתחיל לעשות קולות אבל אני ידעתי שאסור לי להוציא אותו.
"אתה היום נשאר בבית"
"חתול" התבאס ויצא מהחדר. אחחח.. איזה מזל שיש לי את הפלאפון הזה, אני
צריך עכשיו לחכות שתעבור החצי שעה הזאת ואז אני אחזור להווה שלי.
"חתול, דיי! אתה מציק לי!" נשמע פתאום הקול שלי מכיוון הסלון.
מוזר. קמתי מהמיטה בעדינות והלכתי בצעדים קטנים במסדרון לעבר הסלון.
"חתול!, דיי.. חכה עוד טיפה ואני יצא יחד איתך" נשמע שוב פעם הקול שלי.
התכופפתי מעט והצצתי בעדינות מהקיר ואני רואה אותי מאתמול יושב על הספה בבית ורואה
טלוויזיה, מה?, איך זה יכול להיות?! הרי שבפעם הקודמת נסעתי קדימה בזמן הייתי בתוך
הגוף שלי.
נראה לי שעכשיו הבנתי מה בדיוק קורה כאן, כאשר אני נוסע קדימה בזמן אני נמצא בגוף
שלי, וכאשר אני חוזר אחורה בזמן אני חוזר בתור כפיל של עצמי.
אם אני לא טועה עכשיו אמור להגיע האוכל שהזמנתי, ואז 'חתול' ינצל את המצב שהדלת
פתוחה וככה יברח מהבית מה שיביא למותו.
דפיקות בדלת הכניסה.
"שנייה אני פותח"
עצמי מאתמול קם לפתוח את הדלת ו'חתול' לא מפסיק לקפוץ עליו.
עצמי פותח את הדלת לשליח, "שלום, כמה זה? 32 שקל עם קולה נכון? "
עצמי מסתובב כדי לקחת את הכסף שהיה מונח על הטלוויזיה ו.. הנה 'חתול' ברח.
שיט! מה אני אעשה?.. הסלולאר של השליח התחיל לצלצל ולעצמי נפל השטר של ה20 מאחורי
הטלוויזיה בטעות, השליח סיים את השיחה והלך לעזור לו להזיז את הטלוויזיה. טוב, זאת
הזדמנות טובה בשבילי לרדוף אחרי 'חתול'.
קמתי מהר מהרצפה, וברחתי בטיל דרך הדלת, רצתי מהר במסדרון הבניין שלנו,
והתחלתי לרוץ למטה במדרגות . כשהגעתי לקומה השנייה ראיתי את 'חתול' מחכה שדלת
הבניין תפתח לו בשביל שיצא. יש! , אני אספיק לתפוס אותו!, המשכתי לרוץ במדרגות
לכיוונו ופתאום השכנה מלמעלה פתחה את דלת הכניסה ונתנה לחתול לצאת יחד עם הכלבה
שלה .שיט.
סיימתי לרדת את מדרגות הבניין, דחפתי את דלת הבניין , והמשכתי לרוץ , אבל הפעם
לכיוון התאונה של 'חתול'. התאונה שעדין לא נוצרה.
הנה, אני רואה את חתול, בכביש האחרון של חייו, הוא עובר באדום, והכלבה של השכנה
במדרכה בצד השני, אני רץ אליו בשיא כוחותיי, אני רואה מכונית סיטרואן לבנה שמתחילה
להתקרב לכיוונו וחתול עוצר ומתבונן בה, אני כבר ממש קרוב אליו
וגם המכונית כבר ממש קרובה אליו,
חתול לא זז מהמקום ולא מספיק לבהות במכונית משומה!
"'חתול' תברח!" אני צועק אליו, הוא שם לב אליי ולא מגיב,
המכונית כבר ממש הולכת להתנגש בו,
אני גם במרחק של צעד ממנו!
ובשנייה האחרונה שהמכונית הולכת להתנגש בו אני קופץ עליו ומצליח לחמוק מהמוכנית
ולהעיף אותו מהדרך והוא ברח מהמקום.
יש!, הצלחתי להציל את חתול!.
צפירות חזקות של משאית נשמעו לכיווני, אני מסתכל לעבר הכביש ורואה שמשאית עכשיו
הולכת להתנגש בי , אמאלה !! , אני לא יודע מה לעשות, אני קופא במקום.
כן!, הפלאפון יכול להציל אותי, הוצאתי מהר את הפלאפון מהכיס שלי,
לחצתי תזכורות,הצפירות של המשאית התחזקו עוד יותר והיא ממש קרובה אליי
"ילדד!! תעזוב את הפלאפון וברח מהכביש! " אחד צעק לי מהמעבר חצייה.
אני לוחץ מהר תזכורות ומתחיל מהר לדפדף, הנה תזכורת! , אני לוחץ עליה. אני מתחיל
להרגיש ממש כבר את מזג המשאית שהולכת למעוך אותי.
אני לוחץ מהר "גע מקרוב"
וממש במאייה שאני הולך להתגהץ על הכביש
אני שם לב שההודעה נמחקה
אני מרים את עייני מהפלאפון ורואה שאני נמצא יושב באוטובוס
מסתכל לימני ורואה שאני יושב ליד מישהי
שנרדמה לה על אדן החלון.
