גורל

אחרי המבול, מבול שאלות,

צנחתי לפתע, חשוך.

עיניי כבו, חדלו לתהות,

ראשי סחרחר, רכן נמוך.

מדמיין, קבוצת נגוהות.

אני טס, בין אבק כוכבים,

מעורפל מעצמה אנושית.

עיניי דמעו, למשמע קרובים,

בוחש בעדנה מוחשית.

מדמיין ימים טובים.

כוכבים זורים בי אבק,

מצליפים כישרונם בתמימות.

קולם נסדק, הולך ונשחק,

גורל שנגזר ברשעות.

מדמיין בם, צופה ממרחק.

אחרי המבול, ואבק כוכבים,

מילים שבעו נחמה.

עיניי קהו, ליכדו רסיסים,

דבקו במה שהיה.

מדמיין, שוב, ימים טובים.

את, בתי...

מעצמה אנושית גדולה.