יום מתוקן

כאבו אוזניי

מהרעש הנובע,

נפשי זעקה,

לשקט פתאומי.

עזבתי הכל,

ירדתי דומע,

לנבכי דומיה,

אל עצמי.

דמעות שאספתי,

פשטו בגופי,

שוטטו בין

נקבובי תהייה.

זלגו לאיטן,

צורבות בתוכי,

יום גועש,

גבה גלים, שהיה.

מאחד סימפוניית,

סביבה מרוקנת.

אוסף משברים,

לעיסה מתוקנת.

אך בפנים,  

התעצמו הרוחות.

אובך סמיך,

דמעתי לראות.

יום מתוקן,

נשרך באיבו.

נזרק לשם ולכאן,

לא שפוי ברובו.

כאבתי פתאום, 

עוצמת זרימתו.

עד חשיכה,

איש איש לביתו.