כשהגרמנים החליטו שמיצינו את עצמנו במקום זה, הורו לנו לארוז את חפצנו הכניסו אותנו לקרונות כהרגלם ויצאנו לדרך. הגענו ל- ""Daichwagram מחנה עבודה לשדה תעופה צבאי ותפקידנו היה לישר את הקרקע בשטח מסלול ההמראה והנחיתה, שהיה שטח אדמה ישר (ולא בטון כמו בימינו), ושימש להמראה ולנחיתת מטוסים צבאיים. המחנה היה מגודר בגדר תייל כפולה עם שמירה. אנשי אס.אס. איישו את מגדלי השמירה הרבים והיו חמושים במכונות ירייה וברובים אוטומטיים,עם כלבים מיומנים ועם מפקדת קצינה גרמנית יפה. .Lagerfurerin)אס אס). היה לה כלב גזעי רועה גרמני גדול יפה אכזר ושחור. לפי זכרוני היינו כ-1000 יהודים במקום זה. המשפחה שלנו קיבלה מקום בצריף ארוך שהיו בו יהודים רבים אחרים גם מהעיר שלנו, התארגנו והתחלנו חיים חדשים במקום חדש. כול בוקר בחמש הוציאו אותנו בצעקות מהמיטות, היינו צריכים לרוץ למגרש מסדרים ולעמוד "אפל" כל המחנה בשורות ישרות. בחוץ- בגשם או בשלג. חיילי אס.אס. עשו ספירת מלאי, המפקדת והכלב המאולף סיירו בין השורות וכשהיא או אחד מחייליו הצביע על מישהו ואמרה "Jude" (יהודי) הכלב קפץ על הקורבן ונשך אותו בכול מקום עד שהמפקדת אמרה שמספיק. היא וחייליה הסתובבו בין השורות עם נשק ביד וחילקו מכות בהתאם למצב רוחם. האס.אס. צרח בתוך פרצופנו , הוא הוציא כמה מהשורה, חבט בראשם עם המקל הגמיש והם הזדחלו בחזרה לטור ומביטים זה בזה בפחד וכאב. אחרי כשעה חזרנו לצריפים סידרנו את המיטות ניקינו את עצמנו ואת הצריף יצאנו עם קופסאות הפח, עמדנו בתור כחצי שעה קיבלנו קפה שחור שהיה יותר מים מקפה ופרוסת לחם דקה מתירס או דומה לזה. מאוחר יותר אמא קיבלה עבודה במטבח של קציני הצבא הגרמני Wermacht". "
זה היה מזל גדול! היא הייתה טבחית טובה והקצינים התחילו לאכול ארוחות שלא חלמו עליהם, אמא הצליחה לסחוב למטבח גם את שתי אחיותיה. הקצינים הגרמנים התנהגו בסדר אתם פרט לאחד ששנא את היהודים יותר מכולם, הוא היה אנטישמי בדם, היה אחראי על המטבח והציק להם בלי סוף, קילל אותם העניש אותם ומירר להם את החיים. אחרי כמה זמן המצב היה בלתי נסבל, אמא הלכה למפקד ובכתה ובקשה לשחרר אתם מהמטבח ולשלוח אותם לעבודה אחרת, המפקד לא הסכים ולא רצה לוותר על האוכל הטוב. לאחר מחשבה קונסטרוקטיבית קידם את האחראי למטבח בדרגה, וכפרס והוקרה על עבודתו הטובה ונאמנותו "לרייך השלישי" צירף אותו כמפקד למחלקה שיצאה לחזית להילחם נגד הרוסים ולמות כנאצי אמיתי למען המולדת.
אחרי זה, החיים של אמא ואחיותיה הסתדרו פחות או יותר והן הצליחו לגנוב אוכל ולהביא לנו למחנה כשהקצינים הגרמנים עצמו עיניים בהקשר לזה. אני עסקתי בעבודות שונות- את זמני הפנוי הקדשתי לגנבות מכל הסוגים ובעיקר דברי מזון. את העודף שהשגתי חילקתי לילדים שהיו בצריף שלנו ואני יכול להגיד בגאווה שבזכות האספקה הרצופה שלי חלקם נשארו בחיים. התגוררנו בצריף עץ שכל צדדיו היו סגורים, אולם היו סדקים רבים מכל הכיוונים, לא הייתה בו רצפה אלא אדמה בלבד ובחורף חלחלו דרכה הלחות והקור. ישבתי ליד שולחן כשרגלי מונחות על אדמה קפואה. חלמתי על גרבי צמר חמות. באצבעות רגלי התפתחו כוויות קור אבל החיים היו קשים מכדי להגשים חלומות. כשהלכתי לישון הקור חתך את בשרי וחשתי שעיניי נעצמות. לישון ולשכוח, רק את זאת הייתי מבקש לעצמי בלילה התעוררתי בכאבי תופת. ככל שנקפו הימים הפך הקור בצריף לבלתי נסבל ומה שהציל אותנו היה הפחם שגנבתי במשך היום ואפשר לנו להדליק את התנור המאולתר ולחמם קצת את עצמותינו הקפואות. בזכות אספקת הפחם שלי היה לכולנו לפעמים חימום במהלך החורף. בחלק מהמחנות שהיינו היה בור אחד ארוך, מצידי הבור קרש עגול ארוך ועליו ישבנו כמו ציפורים ועשינו את צרכינו. לפעמים קרה שמישהו אבד את שווי המשקל שלו וכמעט נפל ואינסטינקטיבי הושיט את ידו ונאחז במי שישב על ידו וכך קרה שכל השורה נפלה לתוך בור הצרכים. במחנה הזה בתי השימוש היו ממוקמים בצריף במרחק מספר בלוקים. בתי השימוש היו לא יותר מתעלת ביוב פתוחה שעברה לאורך צריף עשוי בטון מוגבה. משני צדי המבנה היו כעשרה פתחים עגולים מעל לתעלת הביוב. לא היו במקום שום אמצעי ניקיון והיגיינה, לא נייר, לא מים ולא הייתה כל פרטיות. כשנכנסנו לצריף הרגשנו מיד סירחון בלתי נסבל. תחושת הגועל הייתה משותפת לכולנו. בכול אופן השירותים האלה היו יחסית ברמה הרבה יותר גבוהה בהשוואה לשיטה הקודמת.
לצורך אספקת אמצעי חימום הורדתי את המגן דוד הצהוב וברחתי מהמחנה מתחת לגדר התייל. הלכתי לכביש הראשי התמקמתי בעיקול שרכבים מאיטיים את הנסיעה וכשראיתי שעוברת איזו עגלה או רכב עם פחם קפצתי מאחור כך שהנהג לא היה יכול לראות אותי והתחלתי לזרוק פחם אחד-אחד(הם היו מאורכים ודי גדולים, לפחות חצי קילו כל אחד) אחרי כמה מאות מטר קפצתי מהרכב וכשהתרחק, התחלתי לאסוף בשק (שהיה תמיד אתי) את מה שזרקתי, אחר כך סחבתי את השק ליער שהיה סמוך למחנה קשרתי עליו חבל, אני נכנסתי מתחת הגדר אחרי שהשומר המזוין עבר וכשהתאפשר משכתי את השק עם החבל לתוך המחנה. העסקתי את עצמי במקום הזה בתור נהג רכבת קטנה מהסוג שמשתמשים בו למחראות ומשכתי ודחפתי קרונות ממקום למקום עם כל מיני חומרים כמו חומרי בנין. האמת שאני לא זוכר איך הגעתי לעבודה הזאת, אם אני לא טועה זו הייתה עבודתו של אדם מבוגר, הוא נתן לי לפעמים לנהוג ברכבת, וכשראה שאני כישרוני ומתמצא טוב בנושא ואפילו נהנה מזה נתן לי לעבוד והוא ישן בצל על חשבוני. כך ששנינו הרווחנו. זו הייתה עבודה טובה ונהניתי ממנה ,הייתה לי כאילו משחק. כך גם הזדמן לי להסתובב בשטח. לא היו הרבה ילדים בגילי אני זוכר רק שניים שיצאנו בדרך כלל לשחק ולגנוב ביחד. שמו של אחד היה קולטאי פישטה (כיום אריה). פגשתי אותו אחרי כ-50 שנה בישראל והתברר ששנינו התגוררנו באותו העיר בארץ ששמה חדרה. הוא נפטר לצערי לפני כשנה, יחסית בגיל צעיר. איתו הלכו חלק מזיכרונותיי והוכחה (אפילו לעצמי) שכל שאני כותב היה נכון. בגלל שקשה לי להאמין שעברתי את הזוועות האלה בחיי, ומה שאני כותב כאן לא היה איזה חלום בהלות. את שמו של הילד השני לא זוכר, הוא גם נורה ונהרג באחד המבצעים שלנו. בקיצור ניצלתי את הזמן הפנוי שעמד לרשותי להתמחות בתחום הגנבות הקטנות מחוץ למחנה לצורך השלמת הכנסה למשפחתי. כל פעם שהייתה לי הזדמנות ברחתי דרך הגדר עם תרמיל צד קטן ומכנסיים ארוכים קשורים למטה ושמשו כמחסן, שלווה אותי לכל אורך הדרך וחזרתי עם אוצרות כמו: תירס, תפוחי אדמה או פחם לחימום, או כל דבר או מצרך שנפל מאיזה עגלה, או כל דבר שיכולתי לגנוב בסביבה הקרובה, כמו ביצים שלקחתי מתחת העופות, חתיכת גבינה או בשר ששכחו בחוץ בבגד שהיה תלוי ליבוש וכ"ו... הפעילות הזאת הייתה משמעותית ביותר מבחינת ההישרדות והייתה תוספת מזון והלבשה למשפחה וליתר תושבי הצריף.
לפעילויות אלה היו לי שני שותפים ילדים נוספים בגילי, אחד היה קולטאי פישטה שהזכרתי קודם (את שמו של הילד השני אני לא זוכר). שלושתנו היינו צוות. בדרך כלל ברחנו ביחד מהמחנה, הורדנו את הטלאי הצהוב, הלכנו ברגל כ 5 קילומטר דרך היערות שהספקנו להכיר היטב, לעיירה הקרובה. לכל אחד מאתנו היה מקום קבוע לבקש נדבות בגרמנית Bite shone" ein venig broth" וביקשנו נדבות, הינו לבושים בסמרטוטים והיו כאלה שנתנו כסף או תלושים של לחם. האם הם ידעו שאנחנו יהודים ? (בתקופת המלחמה אנחנו לא היינו היחידים שביקשו נדבות).
עם הכסף והתלושים הלכנו לחנות קנינו לחם ומצרכים ולקחנו אותם למחנה. בדרך גם נכנסנו לבתים וגנבנו אוכל כמה שאפשר כך שלא ירגישו ולא יחפשו אותנו. לדוגמה גנבנו ביצים מתחת התחת של התרנגולות, אבל בכל בית אחד או שתיים כך הם חשבו שתרנגול מסוים עצלן. אי אפשר היה לשאול אותו איפה הביצה שלו.. ואם יותר מדי זמן התעצל שחטו אותו. ואם במקרה המשפחה יצא לשדה ואף אחד לא היה בבית כשאנחנו עברנו בסביבה נכנסנו לרגע וגנבנו רק חתיכה אחד מהבשר, הגויים גם שחטו חזיר והחזיקו את החלקים המוכנים לאכילה בעלית הגג, גם שם היו תלויים חתיכות בשר מעושנות לקחנו דוגמיות. (הרב אישר לאכול כל דבר עקב פיקוח נפש) גנבנו גם בגדים מהחבל אבל רק אחד מכל מקום. איכשהו הסתדרנו ולפעמים כשאנשי אס.אס. או הגסטאפו התקרבו ברחנו הם רצו אחרינו כמה מטרים ועזבו אותנו כנראה לא ידעו מי אנחנו...
אילוסטרציה
גם ברחנו מה "היטלר יוגנד" (הנוער של היטלר) כשהיו בסביבה, הם היו מסוכנים מאוד עבורנו עד שיום אחד תפס אותנו הגסטאפו, פתחנו בריצה, קולטאי ואני הספקנו לפנות באיזה רחוב אולם החבר השלישי לא היה מספיק זריז וחטף כדור. הוא השמיע קול צעקה אשר הקפיאה את הדם בעורקי. אספתי את שארית כוחותיי והמשכתי במנוסה מבוהלת כאילו השטן רודף אחרי. רגלי התנגשה במשהו חשתי כאב ולא יכולתי לעצור ,כולי רעדתי מאימהופחד. הייתי שטוף זיעה הילד שהיה השלישיבחבורהמת במקום, פישטה ואני חזרנו למחנה בריצה, האימא של הילד שאלה איפה הבן שלה וענינו בתמימות כמו ילדים בגיל 10, כך בפשטות- שהגסטאפו ירה בו. כמובן בגלל האירוע הטראגי נפל אבל כבד על כולנו והייתי צריך להישבע לאימא שלא אצא יותר מהגדר.
ההבטחה לא החזיקה הרבה זמן. היינו זקוקים לתוספת מזון כולנו היינו נראים כמו דחלילים. אבל לא כל הנאצים היו מנוולים. יום אחד נתפסנו ביער כשהיינו בדרך לכפר על ידי קצין אס.אס הוא חקר אותנו נמרצות ומיד ידע שאנחנו ילדים יהודים מהלאגר. ידענו שהגענו לסוף הדרך גילינו שאנחנו יהודים מהמחנה, שאנחנו רעבים והולכים לבקש נדבות הוא הסתכל מסביב ביער ולהפתעתנו במקום להרוג אותנו (כפי שציפינו) הצביע על מקום מוסתר מסוים ואמר שכל יום מסוים נבוא למקום זה ונמצא שם כיכר לחם על יד הסלע. הוא שחרר אותנו לדרכנו, ביום שהוא אמר מצאנו כיכר לחם צבאי גדול במקום, וכך זה נמשך כחודש. שמענו שגדוד גרמנים הוצאו לחזית, כנראה הוא היה ביניהם, וזאת הייתה הסיבה להפסקת האספקה. הייתה לנו עוד פרנסה יחסית טובה כמובן עם סיכון סביר. היו ציידים ביער, אנחנו עקבנו אחריהם רובם לא היו עם כלבים, כשהם צדו איזה ארנב או עוף לפני שהוא הספיק להגיע לניצוד אנחנו הספקנו לגנוב אותו (אומנם היה בזה סיכון שאנחנו נחטוף את הכדור במקום הארנב, אבל מי חשב על זה..) ובאותם הימים הייתה לנו ולכל הצריף ארוחת מלכים. שמתי לב כשהגיעה ההספקה השוטרים היהודיים (ה אס.אס. מינה מספר יהודים בכל כמה צריפים לשמור על הסדר "יודה פוליצאי"- "קפו", במחנה היה להם על הזרוע פס צהוב והם היו לפעמים גרועים יותר מהגרמנים- אופי יהודי! רצו להוכיח שהם יותר יעילים מהגרמנים עצמם ולא פעם הסגירו יהודים לגרמנים. הם היו דומים והייתה להם התנהגות מגעילה שדומה להתנהגותם של חלק מהישראלים, או כמו "גולדסטון" היהודי שמלקק את התחת לערבים ולכל שונאי ישראל ונלחם נגד מדינת ישראל, והתנהגותם מגעילה ומסוכנת מאויבי ישראל. אבל אם היו מציעים להם לעבור לעזה להשתלב שם בחיים תוססים ומרתקים עם אחיהם הערבים, לחתן את בתם עם שהיד מכובד ולנהל משם את מלחמתם נגד מדינת ישראל היו מתנגדים בתוקף
