אגדה למבוגרים.

 

קרל היה מאוד מאושר - היום בו הוא אמור להתחתן עם מריאנה, היום החשוב מכל הגיע סוף-סוף.

 

כמעט כל הבחורים בכפר הקטן שלו חיזרו אחריה, אבל היא העדיפה את קרל. הוא עמל רבות כדי לזכות בתשומת לבה, ואחר כך גם באהבה שלה. בימים הוא עבד בשדות של אביו, כדי להרוויח כסף עבור בית חדש. ואת הלילות הוא בילה עם מריאנה בטיולים בשדות לאור הירח, בצפייה בכוכבים רחוקים כאשר שניהם תוהים כל פעם מחדש האם אלו שמנצנצים מנסים להגיד משהו, בפטפוטים על החיים בכפר שלהם. הוא עבד במשך חמש שנים ארוכות, עד שלבסוף צבר מספיק כסף. וכעת הוא מתחתן.

החל ממחר ובמשך שבוע שלם, הם יוכלו לנוח מהעבודה כל שהיא. הם יטיילו בשדות הירוקים גם ביום, יבקרו בעיר שנמצאת לא הרחק מכפריהם ואפילו יישארו שם למשך יום שלם. ואולי הם יבלו את היום ליד הנחל שנמצא במרחק כשעת הליכה מכפרם. מגיע להם להיות מאושרים.

 

~*~
החתונה הייתה יפה מאוד. שולחנות העץ הארוכים התנדנדו משפע של אוכל ויין. רעש של שינים של אנשי הכפר העוסקים בלעיסה, ושל ספלי העץ אשר הוטחו בכוח על השולחנות, הרעש הזה נבלע בתוך הרמת כוסיות שבאו בתור אינסופי ואשר אחרי כל אחד מהם בחורי הכפר בלי יוצר מן הכלל מצאו לנכון לנשק את הכלה, וכל בחורה הרגישה שהיא צריכה לנשק את קרל, ומיד אחרי זה הייתה מתחילה לצחקק, אם מתוך מבוכה מנשיקת גבר נשוי, או אם מן היין שעלה להן לראש.

 

מזון ומשקאות על השולחנות פחתו, והרי הזבל גדלו כל כך, שנהיה קשה למצוא משהו לאכול. מישהו צעק, "לרקוד", וכל האורחים מיהרו לצאת מהבית, והחלו עוברים ברחובות, רוקדים צועקים ושורקים, עד שההמון ההולל הגיע לכיכר הכפר, שם בדיוק הדליקו את מדורת החתונה. כולם התאספו סביבה, צחקו, שרו ורקדו. קרל רץ הביתה להביא חבית נוספת של בירה.

כאשר הוא חזר לכיכר, הוא ראה שם חיילים רבים והבחין כי מריאנה בוכה. היא הביטה בו והתחילה לבכות עוד יותר, ואז רצה אליו, חיבקה אותו חזק מאוד ונישקה. "הוי קרל! הוי קרל!"
רק אז הוא הבין כי המלך גייס בכוח חיילים החדשים מהכפר שלו, וכי הוא, קרל, גם נבחר, והיה חייב ללכת להילחם בצבא של המלך.

 

קרל בילה את ליל הכלולות שלו במחנה שנבנה במיוחד עבור המגויסים החדשים. הוא לא הצליח לחמוק ולהיפרד מאשתו הטרייה, או ממישהו מהמשפחה שלו, ועכשיו הוא לא יראה אותם אף פעם. הוא ידע שאף אחד לא עזב את הצבא המלך עד שמת.

 

~*~

עשרים ושתיים שנה נלחם קרל ברחבי העולם. פעמיים הוא היה במסעי הצלב, נלחם עם הטורקים והפרסים.

 

קיץ אחד הוא היה בהודו. הקרב היה כבד מאוד. הודים הקיפו את הפלוגה הקטנה של חיילים של המלך ואיימו להרוג את כולם.
לפתע קרל חש שהרקיע נעלם מעיניו – הוא נפל לתוך בור באדמה, בור שלא היה שם לפני כן. הוא חקר את העניין והבין שהבור נפער מפגיעת כדור תותח בתקרת המערה שהייתה מוסתרת על ידי שיחים. התקרה התמוטטה וכרגע קרל היה בתוך בור עמוק מאוד.

 

לאחר שווידא כי הוא לא נפצע, הוא התחיל לטפס למעלה. כמה פעמים הוא החליק, אבל בסופו של דבר הצליח להוציא את ראשו אל מעבר לשפת הבור ולהסתכל מסביב. ההודים הרגו כמעט את כל החיילים של המלך, וכעת נשארו אולי רק עשרים אנשים.

אחד מהם, לבוש באלגנטיות מופגנת, ראה את ראשו של קרל, ורץ לכיוון שלו. כאשר הוא קפץ לתוך הבור, הוא בטעות בעט בראשו של קרל שאיבד בגלל זה את הכרתו. כמה זמן הוא היה במצב הזה, קרל לא יודע, אבל כשהוא פקח את עיניו, הוא הבין כי משהו מוזר קרה. הוא לא שמע רעש – לא היו סביבו לא צעקות ולא אנחות. לידו הוא ראה את האיש.

 

"הא, התעוררת סוף-סוף! תעזור לי לצאת מהבור הטיפשי הזה!" האיש נתן את ההוראה, וקרל באופן אוטומטי נעמד מכופף מתחת לרגליו, עוזר לו לברוח החוצה. לאחר מכן, קרל גם יצא מן הבור ללא שום עזרה מהאיש.
"אתה יודע מי אני? אני פרידריך הנסיך. אם נגיע לחיילינו בריאים ושלמים, אני אשחרר אותך מהצבא, ואתה תורשה לחזור הביתה."

 

וכך היה. בגיל ארבעים ואחת, חופשי כמו הספינה שהשתחררה משרטון, קרל כבר לא היה חייל של המלך. עכשיו כל מה שהוא היה צריך, זה  רק להגיע לכפר שלו...

 

~*~

כבר יומיים קל הלך הביתה, וכל הזמן הזה הוא לא מצא כמעט שום דבר אכיל. היום הוא שוטט בתוך מטע של מנגו, מחפש איזה פרי לא רקוב שנותר על העץ. לפתע הוא ראה אותו - פרי בודד, תלוי על ענף גבוה, צהוב-אדום, מתחיל להשחיר מצד אחד, אבל עדיין לא מקולקל. קרל לא היה יכול להגיע אליו, אבל הרגיש את ריחו המתוק המסמם שבא ממנו. דבורה שבמקרה עברה על יד העץ, גם חשה בריח הזה ועפה סביב הפרי, מחפשת מקום שבו יהיה לה קל יותר לחדור מבעד הקליפה העבה שלו.

 

קרל קפץ שוב ושוב, אך ללא הועיל. הוא הרים מאדמה אבן ראשונה שמצא והתחיל לזרוק אותה אל המנגו. האבן פגעה בכל דבר מלבד הפרי. בפעם האחרונה היא נחתה על כתפו של קרל. הוא החליט לוותר על האבן וטיפס על עץ, אבל עדיין לא הצליח להגיע לפרי נחשק.

לפתע, הענף שעליו הוא שכב בזמן שזחל אל מטרתו נשבר, וקרל מצא את עצמו על הארץ, כאשר הענף הארור התמקם בנוחות מעליו. הוא קפץ בזריזות על רגליו, אבל המנגו נעלם. קרל חיפש בכל מקום, אך לשווא. הוא חש איך שבטנו מבכה את האוכל שאיבד, אבל המוח שלו היה קהה מכדי לחשוב על זה. קרל הסתובב והלך.

מאחוריו הוא שמע את קול של ליקוק שפתים. הוא הסתובב כדי לברר את מקור הרעש, וראה את הזקן הודי יושב תחת עץ וטורף את המנגו שלו. קרל היה בטוח שזה מנגו שלו – אותם הצבעים, ואפילו היה בפרי שקע, שכנראה נגרם בזמן נפילתו מטה. ההודי אכל כבר יותר מחצי מהמנגו. קרל צעק בייאוש, אבל הזקן אמר, "תן לי לסיים את אכילת הפרי, ואני אגמול לך", והוא נגס עוד החתיכה מהפרי.

 

קרל חיכה עד שהזקן יסיים לאכול את המנגו, ולאחר מכן יפסיק ללקק את אצבעותיו. ואז הוא זרק, "נו?"

"אני רואה שאתה יותר צעיר ממני, כך שלך יהיה קל יותר לקבל מי-אלמוות. לך שלושה ימים בכיוון זה עד שתגיע לכפר קטן. שם תפנה ימינה ותלך עוד יומיים, עד שתגיע להר גבוה. בצידו השני נמצא נהר. אתה צריך לדחוף את השיחים לצדדים בכדי למצוא אותו, אבל אני משוכנע כי לבסוף תראה אותו. תשתה קצת מים ממנו, ואתה עוד פעם תהיה צעיר ולא תמות אף פעם. ועכשיו, תודה לך על המנגו הטעים וכל טוב."

הזקן קם באטיות והחל לנוע בכיוון ההפוך. קרל היה המום עד כדי כך שהוא לא זז עד שהזקן נעלם, ואז, כאילו תחת השפעה של סמים, בלי לחשוב על משהו, הלך לחפש את הנהר של אלמוות.

 

~*~
הוא היה כל כך עייף עד שלא זכר איך מצא את הנהר ולגם מן המים שלו, אך לפתע, קרל התחיל להרגיש חזק, כל העייפות נעלמה בבד אחד. עורו שנשרף מהשמש במשך שנים, קיבל גוון ורדרד מחדש. הוא רכן מעל המים וראה את פניו הצעירים, כמו ביום חתונתו.

שימחה בלתי נשלטת מילאה את לבו – כעת הוא יכול לשוב אל אשתו ולחיות עמה באושר. הוא הוציא מכיסו בקבוק קטן ומילא אותו מים. בבית, הוא ייתן למריאנה לשתות מהבקבוק, ואז ביחד הם יחיו באושר ולא הזדקנו לעולם.
קרל התחיל לצעוד מיד – השיבה הארוכה שלו הביתה החלה.

 

~*~
שישה חודשים לאחר מכן, קרל הגיע לכפר שלו. שם, מאחורי הגבעה הזאת, הייתה מריאנה האהובה שלו, שלבטח חיכתה לו כל אותן השנים הארוכות. הוא רק קווה שהיא תהיה עדיין בחיים, אחרת הכל היה לשווא.

לפתע, מאחורי הגבעה הופיעו חיילים על הסוסים. הם ראו אותו וקפצו עליו. מפקדם ניצב ליד קרל וצעק לחיילים שלו, "הנה עוד אחד מאותם האיכרים הטיפשים, שחושבים שהם יכולים להשתמט מחובתם ולא רוצים להיות חיילים אמיצים של הברון. תתפסו אותו מהר וקשרו אותו היטב.

 

~*~

באותו ערב, קרל ישב באוהל במחנה, שנבנה במיוחד עבור המגויסים החדשים. הוא הניח את ראשו על בין ידיו וחשב, "שתיתי את המי-אלמוות כדי שאוכל לחיות לנצח עם מריאנה שלי. והנה אני כאן, חייל הברון עד למוות, ושום דבר לא יכול לעזור לי."

הוא קם על רגליו, פרש על הרצפה את הבגדים החדשים של החייל שהוא קיבל אך לפני זמן קצר, קרע אותם לרצועות, הכין מהם את חבל ארוך, קיפל אותו, הניח אותו על כתפו ויצא את האוהל...