סיפורים
ביוגרפיה קצרה.
בגיל שנה פקחתי את עיני לראות את העולם.
בגיל שנתיים הראו לי מראה, ואני עצמתי את עיני כדי לא לראות את העולם המכוער הזה.
בגיל שלוש הלכתי.
בארבע חזרתי.
בגיל חמש כתבתי את הסיפור הראשון שלי, אבל לא בדיו.
בשש למדתי לכתוב.
כשמלאו לי שבע, למדתי לקרוא, אבל אחרי שראיתי כמה ביקורות על העבודה שלי, החלטתי להפסיק לקרוא.
בשמונה הלכתי לבית הספר.
בתשע חזרתי. שעה אחת הספיקה לי מעל ומעבר.
בגיל עשר הלכתי לכיתה א '. שוב.
בגיל של אחת עשרה שנים, הייתי מספיק חזק בכדי לשכנע את מורה שלי להעביר אותי לכיתה ב' למרות כל ההתנגדות שלה.
נזכרו שאנשים אוהבים ימי הולדת, לכן חגגו אותו לכבוד אמי.
בשתים עשרה נזכרו שאנשים אוהבים ימי הולדת, לכן חגגו את כל ימי ההולדת שהפסדתי במכה אחת.
בשלוש עשרה כולם הלכו הביתה.
בגיל ארבע עשרה למדתי לשחות.
בתור מתנתי ליום ההולדת החמש עשרה נסענו לים, שם לראשונה תרגלתי שחייה במים.
בגיל שש עשרה למורים נגמרה סבלנות ובעטו אותי החוצה מבית הספר.
בשבע עשרה, בכלא, למדתי להתגלח.
בגיל שמונה עשרה גויסתי לצבא.
בגיל שמונה עשרה שנים וארבעים וחמש דקות, גורשתי מצבא ללא אפשרות לערער.
בתשע עשרה הקמתי את חברת ההזנק הראשונה שלי.
בגיל עשרים מכרתי אותה למיקרוסופט.
בגיל של עשרים ואחת שנים סיימתי לשלם למיקרוסופט עבור רכישת החברה שלי.
בגיל עשרים ושתים פתחתי חברה נוספת.
בגיל עשרים ושלוש הקמתי עוד שלושה עשרה עסקים בתחומים שונים, חלקם גם חוקיים.
בגיל עשרים וארבע למדתי לספור עד מאה.
בגיל עשרים וחמש מכרתי את החברות שלי במאה ומשהו. (עד כמה שאני זוכר, "ומשהו" היה "מיליונים".)
בגיל עשרים ושש קניתי בנק.
כשמלאו לי עשרים ושבע שנים, הבנק שלי קנה מאה חמישים ושבע בנינים ועוד רכוש שונה, כמו חברות מיקרוסופט, גוגל, בואינג, שלושה שרים בממשלת צרפת וארבע איים ביוון.
בגיל עשרים ושמונה הבנק שלי פשט את הרגל. השארתי לעצמי מדינה אחת, אותה הבנק לא הצליח למכור.
בגיל עשרים ותשע קניתי לעצמי ממשלה.
בשלושים, הממשלה שילמה לי מאה ומשהו להחזרת ההלוואה, אשר נתתי להם מהכסף שלוויתי מהם לפני כן.
בגיל שלושים ואחת העולם התגלגל ברעם כלפי מטה. המחירים ירדו אל מתחת להגיוני והמשיכו ליפול.
בגיל שלושים ושתים ויתרתי – בלחץ של שמאלנים, הפסקתי לטוס בבואינג שבע ארבע שבע שלי לישיבות של הועדה שעסקה בסיוע כלכלי לחברות שלי שפשטו רגל. במקום זאת, הפלגתי על יאכטת מאה עשרים ושבע טון שלי.
בגיל שלושים ושלוש, כל החיים שלי היו לפניי. כך גם חצי מכדור הארץ. החצי השני הייתי צריך למכור כדי לשלם על הגירושים שלי לאחר שלושים ושלושה ימים של נישואים מאושרים.
בשנתי השלושים וארבע, התחלתי לכתוב סיפורים.
בגיל שלושים וחמש כתבתי את השיר הראשון שלי.
בגיל שלושים ושש הראיתי עבודות שלי לאחרים.
בגיל שלושים ושש ויום, החלטתי שאני לא מראה יותר שום דבר לאף אחד.
בגיל שלושים ושבע לא עשיתי שום דבר. שום דבר טוב, אני מתכוון.
בגיל שלושים ושמונה קניתי את כל הסופרים.
בשלושים ותשע זכיתי במקום ראשון בתחרות על הסיפור הטוב ביותר. לא הייתי בטוח אם אני נהנה מזה, היות והייתי המשתתף היחיד, לכן, כדי להרגיע את המצפוני וכדי לוודא שזה לא היה ניצחון מקרי, זכיתי בעוד כמה עשרות תחרויות דומות.
בגיל של ארבעים שנה, הבנתי שמשעמעם לי ואינני רוצה יותר שום דבר, לכן סיימתי. הכל. לגמרי. פשוט לחצתי על הכפתור האדום והגדול, ושמעתי את כדור הארץ מתבקע. האורות כבו. אנשים התאדו.
בגיל של ארבעים שנה ודקה אחד, למדתי לשחות בחומר חם מאוד ונורא מסריח בחושך מוחלט. לא נתנו לי להישאר בגיהינום, אמרו כי אפחיד את רוב התושבים שם. לכן פתחו מקום מיוחד רק בשבילי – הגיהינום האישי שלי, כהה יותר משחור, יותר ריק מנפש חיה או מתה מאשר על פני הירח, מגעיל יותר מאשר חלום הכי מגעיל שן בן אדם הכי דוחה.
בארבעים ואחת אלף, הפסקתי לספור שנים. קל יותר לספור באלפים ...
|
