מִשְמָרוֹת

הזמן דחק, עיניה תרו בעצבנות אחר הקופה עם התור הקצר ביותר. ברם נחילי הקונים במרכול גדשו מכל עבר. עם ישראל חוגג. דומה שהחג אינו אלא בולמוס קניה חסר מעצורים.
"מה יש להם לכולם," שאלה ללא קול בעצב, עגלתה כמעט ריקה, מעט מאוד מצרכים שבספק אם יספיקו לחג הזה.
המשמרות בבית החולים טרפו את זמנה אך המשפחה כבר התרגלה. עבודתה קודש במחלקה האונקולוגית לילדים. עוללי ימים, גלוחי ראש, למול אויב אכזר וניסתר. כואבים, עצובים והוריהם מתרוצצים סביבם בניסיון נואש להקל, להמתיק מעט את הסבל ולהעלות חיוך על פנים חיוורות.
השנה נחמץ ליבה יותר מתמיד. קשה לה במיוחד.
בעלה - שתמיד ידע בעיתות כגון אלו, לחפות ולהעביר את החג עם הילדים במסירות ובאהבה נקרא לשירות מילואים. הוא התנצל שלא יוכל להגיע. שלושת ילדיהם השקטים והמנומסים הרגיעו והצהירו חגיגית שיסתדרו לבדם. ובכל זאת, בטרם נפרדה בחיבוקים ובנשיקות, לא הצליחה לעצור את דמעותיה.  אמנם רגילה היא למחזות קשים הרבה יותר בשם במסדרונות בית החולים ובכל זאת...
מסדרונות בית החולים הבהיקו באור לבן כתמיד, ללא קשר לערב החג אך משהו מאוירת החג היה תלוי ועומד באוויר. היא התנערה ממחשבותיה והחלה לעבור בין החדרים. החליפה תחבושות, התקינה אינפוזיות וייצבה את שאר מיני הצינורות והמוניטורים.
פה ושם העניקה ליטוף, זרקה מילות עידוד והוסיפה חיוך לכל הילדים, לפעוט שייבב ועשתה זאת בריכוז רב ובשימת לב מלאה. מאחד החדרים בקעו קולות  ילדים וצחוק מתגלגל כפעמונים זכים וטהורים.
אחות שחלפה בסמוך סיפרה כי קבוצת חיילים יצאה לחופשה מיוחדת והגיעה בהתנדבות עם מסיכות ליצנים להעניק מעט שמחה לילדים.
משמרת הלילה חלפה, תודה לאל ללא אירועים חריגים. כדרכה תמיד עדכנה את האחות הבאה אחריה בעת החלפת המשמרות, התמתחה בעייפות  וחזרה לביתה.
הילדים עדיין נמו כמלאכים קטנים. בדרכה למקלחת שמעה להפתעתה נחירות מחדר השינה. היו אלה נחירות מוכרות היטב והיא ניגשה להציץ. עיניה נפקחו לרווחה בהפתעה גלויה: על המיטה מצאה את בעלה ישן שנת ישרים. על הרצפה התגוללו מדי הצבא שלו. היא התקרבה אל ערימת הבגדים, התבוננה היטב אל אותה מסיכת ליצן מחייכת שבצבצה  בינות למדים.
---------------------------------------
חג שמח
מוטי אשכנזי