"2 סיפורים על כוחה של השנינות"

האם לסרב לבחור אבן ואז לשלוח את אביה למאסר? האם לחשוף את מעשה הרמאות ולהסתבך עם המלווה בריבית הכוחני? או שמא לעצום עיניים, לבחור אבן שחורה ולהקריב עצמכם כדי לחסוך מאסר מאביה ולשחררו מחובו?

והנערה…  ? היא שלחה ידה לתוך השקית, שלפה את אחת מהאבנים, ואז… לפני שהביטה באבן… היא הניחה לה להישמט מידה וליפול על השביל רצוף אבני החצץ ולהיטמע בין כל האבנים האחרות.
"הו…. אני כל כך שלומיאלית." היא אמרה לנושה הרמאי "אבל … בעצם זה לא משנה. אם תציץ בשקית תראה איזו אבן נשארה ואז נדע כמובן איזו אבן אני בחרתי!"

ומכיוון שהאבן שנותרה היא שחורה, יצטרכו להניח שהאבן שבחרה היא הלבנה. המלווה בריבית לא יוכל כמובן לחשוף את חוסר יושרו ונבזותו, וכך הפכה הנערה את מה שנראה כמצב בלתי אפשרי… ליתרון עבורה.

מעבר להדגשת החשיבות של 'חשיבה מחוץ לקופסא', והיכולת 'להפוך לימון ללימונדה', אהבתי את השנינות שבחשיבתה של הנערה. נזכרתי בסיפור קטנטן ושנון, ששמעתיו רק לאחרונה מפיו של מדריך טיולים בשם איתמר, וגם הוא על גבר שחמד נערה יפה שלא רצתה בו. הוא סיפר לנו על פועלו של משה מנדלסון, הוגה דעות יהודי-גרמני מאבות תנועת ההשכלה באירופה של המאה ה -18.

איש משכיל היה, אבל צורתו החיצונית לא הייתה מצודדת. הוא היה נמוך קומה, כפוף וגיבן. כשהתארח בביתו של גוגנהיים, מעשירי הקהילה שם, הוא הבחין בבתו היפהפייה, פרומט שמה, התאהב בה ממבט ראשון ובקש את ידה. הבת, כמובן, עיקמה את אפה לרעיון. ומנדלסון אז לחש באוזנה:

"לפני שעמדתי להיוולד נקראתי לפני הבורא, ומלאכיו גילו באוזני שהם נצטוו ליצור אותי ככליל השלמות. יפה תואר ונאה מראה. ואילו אני בקשתי לוותר על היופי. "עשונִי מכוער" בקשתי, "ואת כל היופי שיחסך ממני העבירו בשלמות לאישה אותה אוהַב." והנה, אותך אני אוהֵב."

העלמה לא יכלה לסרב להקרבה הגדולה הזו, מקור יופייה, היא נאותה להינשא לו וגם ילדה לו עשרה ילדים. מנדלסון, אגב, תמיד התגאה בנישואין הללו כנישואי אהבה בניגוד לנורמה שהייתה אז של נישואי שידוך.

תחי השנינות… ויחי גם היופי…