צחוק הגורל.

"חה! חה! חה! ".

הילה הייתה ילדה בעלת שער שחור קצר, ענייה היו שחורות, ועורה היה חיוור מאד, חיוור מאד בגלל שהיא בקושי הוא היה נחשף לקרניה של השמש כי היא אהבה כל היום לישון. בעצם זה היה כל עיסוקה ביומיום שלה, לא עסקה בשום דבר, תמיד איך שהיא הייתה חוזרת מהבית ספר, גם מבלי לאכול או לשתות הייתה הולכת לחדרה שכל קירותיו היו לבנות ומנוקרות כשקורי עכביש היו פזורים על התקרה, לא היו תמונות או בובות או שום דבר אחר אשר היה מסמן שילדה קטנה מתגוררת בחדר הזה, אפילו מראה לא היה בחדרה, היה רק חלון שתמיד היה פתוח, ארון גדול וחום שבו היו בגדייה, מיטה גדולה ודלת עם מפתח שהיה רק לה. אז כשהילה הייתה שווה מהבית ספר שלה הייתה זורקת על התיק בפינתו של החדרה, נשכבת על מיטתה מביטה בתקרה ובקורי העכביש כשכלום לא עובר במוחה של הילדה, עוצמת עיינה ונותנת לנדידת השינה לקחת אותה איתה.

תבינו, זה לא שלהוריה לא היה אכפת לה ממנה הם פשוט היו עסוקים מידי בעבודתם, אביה היה מנהל משאבי אנוש בחברת פרסום גדולה בארץ, ואמא שלה הייתה שרי אריסון כך שהם היו מאד עסוקים בעבודתם והיו מזניחים את ביתם על אף שהם היו מדברים איתה כל יום בטלפון אם הם לא היו בבית או מביאים למטפלת לשבת איתה כחלק ממשימות הבית שלה. אך הילה, הילה לא אהבה את זה, וגם היא לא פחדה מהחיים כי הכל היה לה מה שגרם לה לא להיות בלחץ כלשהו והאדישות הגדולה והקלה גברה על כל תפוס התנהגות אחר שהסביבה ניסתה להחדיר לה. כן, הילה הייתה הילדה הבת שבע הכי מנוקרת בעיר.

 זה היה ירון העכביש שראה באמת ולעומק את כל אורח החיים של הילה, איך שהיא חוזרת מהבית ספר וישר נועלת את חדרה נשכבת על מיטתה ונודדת בשנתה, והוא רצה לשנות את זה והוא ידע מה לעשות. כי הרי סיסמתו של ירון היא "כל אחד מת אבל לא כל אחד חיי" ומה שהוא רואה פה זה בדיוק מה שהמשפט הזה אומר. אז הילה הייתה בבית ספר וירון שלח רגליו, דגדג בלוטיו ושלח קוריו אל מחוץ לחלונה ופגע בעצם זר, ירון ידע במה הוא פגע כי הוא הרגיש את המגבעת הגדולה. משך ירון, משך חזק את קוריו אשר היו עושים ממשי אך חזקים יותר מפלדה ומשך בחוזקה לחדרה של הילה את הגמד העונה לשם "קֵחֵזיזקאלישמע" . קחזיזקאלישמע היה גמד זקן מאד בעל זקן כתום וארוך, חולצו הייתה כחולה, ומכנסיו ירוקות, פניו היו מקומטים ועינו היו תמיד נפולות כששחור מתחתם בגלל מחסור הגדול בשנתו אבל מה שהכי אבל באמת הכי אפיין אותו היה הוא מגבעתו הגדולה הנושא גובה של חמש מטר גובה, למגבעת היו פסים עבים שכל פס היה צבוע בצבע אחר המסמל תקופה אחרת בחייו האגדיים של קחזיזקאלישמע שבאה לטמיון "הו, הו, הו" גחך קחזיזקאלישמע לידידו ירון העכביש "נחוש הייתי בלנחש של מי אותם קורי הכותנה האלה אשר לכדו אותי בשגרת יומיומי המעורפלת" "כן, זה הייתי אני קחזיזקאלישמע" אמר ירון וכד כידה "אין בצורך כידך" אמר קחזיזקאלישמע לרעהו "אבכן בואו נהיה זריזים כי יש לי עוד הרבה עיסוקים להיום, אם בהיותך משכת אותי לחדר מלנכולי זה בהיותך לבקש ממני דבר מה, הצודק אנוכי גדול השפם?" "כן קחזיזקאלישמע" ירון אמר "לחש לי תהייתך למגבעתי ואולי ההווה אותה" לחש ירון לחש ולחש לתוך מגבעתו הגדולה, "אממ..אני יודע מה אוכל לעשות" אמר קחזיזקאלישמע כשלפתע הצבעים אדום, כתום, צהוב, ירוק, כחול וסגול במגבעתו החלו לזהור  "צבעי הקשת" ירון אמר וקחזיזקאלישמע עצם עניו, הצביע על הכרית הלבנה של הילה ומתוך אצבעו יצאה קרן לבנה שפגעה בכרית והפכה את תכולתה לצבעונית, הרים קחזיזקאלישמע את ידיו כשלפתע שמנה הרגליים של ירון גם נזקפו ובלי שליטה ירון המטיר את כורותיו על הכרית של הילה אשר עטפו אותה במשי והסתירו את צבעי הקשת של קחזיזקאלישמע שאמר "יהיה שלום רעי הטוב" לירון, נגח ראשו בתקרה ונשבר למיליוני רסיסים אשר עפו דרך החלון.

 השמש הייתה באמצע השמים וידית הדלת הסתובבה והדלת נפתחה, הילה נכנסה לחדר בסערה (מה שלא אפיין אותה) וזרקה תיקה לפינת החדר ונשכבה על מיטתה בעצבים. כנראה שזה לא יום בהכרח מוצלח שלה. הסתכלה על התקרה בכעס רב ולפתע שמה לב לעכביש אחד די גדול שנמצא בדיוק מולה אשר ברח לאחוריי האחרון כאשר שמה לב אליו. לא פחדה הילה, בעצם לא היה אכפת לה אם הוא יעקוץ אותה או לא בגלל אותו התקף עצבים שלה על העולם באותה העת.

אט, אט  ענייה של הילה הפכו כבדות עד שנעצמו לחלוטין והשינה הנודדת חדרה למוחה ולקחה אותה איתה למקום אחר, המקום היה שדה ענק וירוק בעל גבעות ירוקות שהיו יפיפיות בעיניי הילה, הילה החלה להסתובב בשדה כשלפתע ראתה סולם ארוך שכל שלב בו צבוע בצבע אחר מצבעי בקשת עומד על האדמה שאין איש מחזיק בו אשר שבאיזשהו שלב נכנס בתוך ענן לבן ובוהק במיוחד. נגשה הילה לסולם ובלי פחד החלה לעלות בו כשכל צבע אחר בשלבים של הסולם מוציא צליל מיוחד משלו עד שהגיעה לשלב של הענן שהיה חם במיוחד, נכנסה הילה לענן וערפל רך כמשי עטף את גופה הקטן והזעיר עד שיצאה ממנו ושמה גם הסתיים הסולם, הילה הייתה על הענן הלבן והנעים והחלה ללכת עליו כשלפתע היא שמה לב למשהו מוזר בענן הזה, היא שמה לב כשכל תחולתו של הענן הוא צבעוני ותוכי ירוק וענק בעל זקן כתום וארוך שנוצות זנבו צבעוניות עף מעלייה וצייץ באיימה את ציוציו והילה לפתע נשאבה לתוך הענן וגופה התפשט לתוך הענן שתחולתו הייתה צבעונית וניטרה לאדמה כגשם של צבעים ואז פקחה ענייה הילה והתעוררה מחלומה המוזר אשר הביא לה גם לפתע הרגשה שלא ידעה קודם, הרגשה שדגדגה לה בבטן וגרמה לרגליה לזוז בלי שליטה. אורות, צבעים, צלילים אלה הדברים שעברו לה בראש, חשבה לעצמה הילה מה היא עושה בחדרה הקר והמנוקר, יצאה בריצה מן החדר ומהבית המפואר שלה ישר לגינה הנמצאת מול ביתה כשחיוך על ענק שוטף את פנייה שהפכו משחורות לעין אחת שהיא בצבע צהוב ואחת בצבע כחול. הגיע לגינה, התגלשה במגלשה, הסתחררה בקרוסלה ו"נַד, נֵד, נַד, נֵד רֵד, עֲלֵה, עֲלֵה וָרֵד!" פזמה על הנדנדה ברון "איפה הייתי עד כה?" שאלה עצמה אך מחשבתה נמחקה כאשר ראתה שעל ארגז החול יש כף חפירה כתומה שמפלסטיק עשויה ולידה שני דליים אדומים אשר בטח ילד אחר שכח אותם בטעות. רצה הילה רצה אליהם מהר, בשביל להספיק הכל ושחלילה ייגמר, הגיעה אליהם וטירה לעשות עלה לה בראש, אז חפירות לתוך האדמה בחריצות חפרה ובוץ בתוך הדליים החלה למלא שעשתה בעזרת ברזייה שהייתה ליד.

 עמודת בוץ על עמודת בוץ אחרת עשתה הילה עד שעקפה את גובהה של עצמה כאשר היא עומדת כסא גדול שהביאה מביתה לצרוך הטירה שהחלה לבנות כשבור ענק נוצר מתחת לרגליה כתוצאה של חפירות מסיביות עד שסיימה לבנות אותה.  לפתע, כשהיא בתוך הטירה הגדולה שהיא בנתה לעצמה כשהיא יושבת עמוק בתוך הבור הגדול ומדמיינת את מהליכה הבאים בטירתה שמעה שמישהו קורה לה בשמה "הילה! הילה!" לא ענתה הילה והמשיכה במשחקי  הדמיון שלה כשאר היא רואה אותה חיה פה עם הנסיך המסוקס שלה וילדיה עם השער הזהוב שלהם שחיים ונהנים מכל רגע קסום בחייהם "הילה!" נשמע שוב פעם זעקת שמה לאוויר "מההההה???!" היא השיבה בצעקה "זאת אמא שלך! איפה את?!" "בטירה!" השיבה הילה "תחזרי לבית מהר! כבר מאוחר מאד! שתים לפנות בוקר כבר!" אך להילה לא אכפת, מה שהיא רואה זה רק אורח חיים אחר ממה שהיה לה, שבו יש סוסי פוני, יש אהבה ללא תנאים, יש לה הורים שאכפת ושמחה ואושר בעניי הילדים "הילה!!" היא שמעה וראתה את צל אימא מתקרב אט, אט וחשש עלה בעצמותיה ופחד חד שמה תחזיר אותה אימא לחייה העצובים שהיו לפני כן "הילה תביני! יפה מאד שהחלטת לצאת מהבית אבל את לא רואה שזה קיצוני מידי מה שעובר עלייך?" "לא רוצה.. לא רוצה.." אמרה הילה והעיפה ידה לכל הצדדים ובעטה בכל אשר היה סביבה מתוך שיגעון העולה בה הזוחל בה והעוקץ בה בכל מנהרות ראשה ונפשה "אני לא רוצה לחזור לעולם לבית!!" צרחה והעיפה עוד בעיטה בתוך הטירה אשר בטעות חור עשה בה ועוד בוקס לצד אחר של הטירה אשר גרמה להילה ליפול אל תוך הבור שהיא חפרה ואשר גרמה לכל הטירה הגדולה שהיא בנתה במויי ידיה להתרסק עליה ולקבור אותה בבור בעודה בחיים.

 "מה לעזאזל עשיתי?!" חשב ירון הכביש כאשר מנסה הוא לשלוח קורותיו לאוויר בלנסות לתפוס את קחזיזקאלישמע ללא הצלחה ואז לפתע הבין שלפעמים עדיף להשאיר את הדברים כמו שהם גם כשלפעמים בטוח הוא שהעולם לא מתנהל בצורה הנכונה הבין ירון גם כשהעולם מסתובב בקצב שלו ובדרך שהוא בוחר לו ואסור להתערב לו בסיבוב. אז הפסיק ירון בלנסות לשלוח את קורותיו ולהביא את קחזיזקאלישמע שינסה לתקן את מה שנהרס בשביל שלא ייהרס עוד יותר ואז, ואז משום מקום שמע "חה! חה! חה" כן, זה היה צחוק הגורל שתמיד מפנה לו את הגב.

 והוא חיי שמה בין קור לקור עד עצם היום הזה, מנסה להתעלם בכוח מבעיות היום יום אשר אולי הוא רק אותם הוזה.