סיפור זה מוקדש לגלעד שליט.
'לך עם זה לאט,
ואז תוכל פשוט לרוץ מהתחלה' .
שעון המעורר המטריד העיר אותי בשעה חמש בבוקר במקום בשעה שש, טוב ככה זה
שהשעון הפך לשעון חורף ולא כיוונת אותו לפני. אז התארגנתי לעבודתי כשאני מסתכל על
המיטה הזוגית הריקה שלי, פעם היה בה עוד מישהי שחלקה אותה יחד איתי והיום היא קבורה עמוק בתוך האדמה יחד עם כל
ילדי כבר עשרים ושלוש שנה. כן, השנה זה יהיה עשרים ושלוש שנה מאז הפיגוע במגדלי
התאומים שאני בגלל עבודתי נאלצתי להישאר בארץ. תמיד אני חושב על הדרך האירונית שבה
ניצלתי מאותו האירוע, אם לא היה מרד בכלא ולא היו צריכים את כל הסוהרים שיישארו
הייתי טס ונשרף יחד איתם. בסדר בקרוב גם התור של הזקן יגיע, בכל זאת אני בן ששים
ושלוש ועוד מעט אני יתאחד יחד עם המשפחה שלי.
אז עליתי על מדי הסוהר האפורים שלי, שמתי את כל דרגותיי, הסתכלתי במראה
וכל יום אני מתפעל איך הזמן טס, לפני רגע היה לי שער שחור והיום הוא כבר לבן
והפנים שהיו פעם סמל סקס היום הם פניי דיכאון המשדרים אנטיפטיות לעולם ולסביבה, כל
קמט וקמט הוא עוד סבל וסבל שעברתי בחיי. לפחות העבודה הקשה משאירה אותי בחיים, אני
עובד כנגד אלה שעשו רע ובכל יום ויום אני רואה את הרוע במבטם. כן, רק בגלל יצר
הרוע שיש בכל איש ואיש אני עושה את לחמי הדל.
הגעתי לבית כלא, נכנסתי בשעריו הגדולים וחיכיתי לכל הקללות ולכל האנשים
הטיפשים שעבודים יחד איתי. אך לא, לא היה שום קול קללה הבוקר, לא הייתה יריקה
בפנים, לא היה כלום. חדרי האסירים היו ריקים ודעתי התבלבלה. יכול להיות שכל
האסירים ברחו מהבית כלא ורצחו את כל הסוהרים שעבדו יחד איתי? יכול להיות שאני
נשארתי בודד גם בעבודתי הזאת? התקשרתי למנהל הכלא. אמנון שמו שאמר לי שאין מה
לדאוג ושהמשיח הגיע בלשון ליל וזיכה את כולם מהאשמה הגדולה שלהם. תחילה לא האמנתי
לו, הרי איך יכול להיות שהמשיח הגיע ואיני יודע זאת? למה אף אחד לא תרח להגיד לי
את זה? ומה עכשיו? כשאין אסירים אז גם אין מי שישגיח אליהם ואם אין אחד כזה אז גם
אין אותי. במילה אחת – מובטל! יצאתי מהבית כלא שאני מבולבל לחלוטין אולי זאת מתיחת
אחד באפריל? לא, היום העשרים ושמנה ליוני והכל כל כך רגיל, לפתע ראיתי כמה רכבי
מנהלים עוצרים בצד כשמתוכם יוצאים אנשים עם חליפות ומניבות לבנות, שאלתי אותם מה
קורה והם אמרו לי שסגרו את הכלא כי יש רק טוב בעולם בגלל שהמשיח הגיע לארץ והם
הולכים להפוך את הבית כלא שלי לאיזה פרק מים ייחודי של רווחו ילכו לתרומה לאנשים
החלשים באוכלוסייה. ברור לי שחלק גבוה מזה ילך אליהם לאנשי העסקים המפוקפקים האלה.
לכולם יש אינטרסים ואז אחד מהם שאל לשמי: "ירון דההון" עניתי לו
"יש לי משהו בשבילך" הוא הכניס את ידו לכיס החליפה והוציא ממנה מכתב
התפטרות ופנסיה מובטחת לכל המשך חיי והגיש לי אותו והיכל לי המשך חיים נהדרים. איכס, כל היופי והטוב הזה מגעיל אותי ועוד עכשיו שאין לי תעסוקה זה
יגרום לי לשים קץ לחיי שגם ככה היו ריקנים מלכתחילה.
שבתי לביתי עם דף ההתפטרות קימטתי אותו וזרקתי אותו על הרצפה, נגשתי
לספה, הדלקתי ערוץ חדשות וראיתי שכן, כל העולם טוב עכשיו, כולם חפים משפע כולם
נאורים וחפים מכל אשמה שהייתה להם אי פעם. ואז שמעתי נקישות בדלת "מי
זה?!" צעקתי ונגשתי לדלת אך לא הייתה תשובה, פתחתי את הדלת ואז ליבי חטף
מהומה, אלה היו שלושת ילדיי ואשתי המנוחה "חזרתם לחיים!" צעקתי וחבקתי
את כולם כשבכי פרץ בדרך "אני לא מאמין שאתם חזרתם אליי משפחתי היקרה!" .
שנה לאחר מכן.
אני ורעייתי קרן יושבים בסלון זה ליד זה, לא מדברים ורוצים להתגרש כבר
היא טוענת שאני מובטל וכלומניק ואומרת שמעל העננים היה לה יותר טוב. ילדיי בכלל לא
מתקשרים איתי וכל היום בשייח עם המשיח. לפעמים אני מתגעגע לרגעים האלה שהייתי לבד
עם העבודה שלי בתור סוהר, אז היה תעסוקה וכל יום היו דברים חדשים וקשים שאתה היית
מתעסק איתם, כיום אני באמת סתם יושב בבטלנותי על הכורסה שלי ומחכה שמשהו יקרה, אבל
שום דבר לא קורה והמציאות הטובה הזאת שנקלטתי אליה חוסמת אותי להיות מי שאני באמת.
שיזדיין המשיח. "נו ירון.. אתה לא מתכוון ללכת לחפש לעצמך עבודה חדשה בשביל
לפרנס אותנו?" עקצה אותי קרן "אני חושב על זה" השבתי לה. שנה
שעברה, עוד לפני כל הקטע עם המשיח והעולם שהפך לטוב והחזיר את המתים לחיים אז היה
מה שנקרא 'אבטלה' ולא לכולם היו מקומות עבודה וגם תשעים אחוז מהאוכלוסייה שגם עבדה
לא עסקה באמת שהיא רוצה. אז מה נגיד על המצב היום כשכל המתים שבו לחיים? האבטלה
חוגגת, אנשים משתגעים, ועוד יש אותי ואת כל אלה שעבדו בשירות החוק שבכלל הכי נדפקו
מהמצב האירוני משהו הזה שנוצר. "טוב אתה מתכוון להישאר כאן עוד הרבה זמן
ולחשוב?" עקצה אותי שוב פעם קרן ולי נמאס ממנה כבר, אז קמתי והלכתי באמת לחפש
עבודה או משהו כזה.
(המשך יבוא.........)
