מחר אנחנו נסע לסוף שבוע בכנרת. תכננו לישון שם תחת כיפת השמים, לכן היום לקחתי אוהל לשישה משכני שלמה. הוא אף פעם לא השתמש בו – אחרי שפתח אותו בחצר בכדי לבדוק אותו, הוא לא הצליח לקפלו בחזרה והכניס אותו כמו ערימת ברזנט, בד ומתכת לתוך המחסן.
לכן קראתי לכל המשפחה לעזור לי לקפל את האוהל שיוכל להיכנס למכונית.
חצי שעה אחר כך סיימנו את זה, ואני התיישבתי לנוח על האוהל המקופל. בן שלי, מנחם, התיישב לשמאלי. חנה, אשתי, נכנסה הביתה להכין קפה.
הרהרתי על כך שיהיה קשה לארוז את האוהל שוב – כאשר אנו נעזוב את הכנרת – אך העדפתי לחשוב על דברים נעימים יותר. למשל, על ערב קריוקי שנארגן לנו ליד המים. החלטתי לבדוק האם בת שלי הכינה את כל שירים.
"שירלי, מצאת את הכל בשביל הערב?" אבל היא לא ענתה.
"שירלי? איפה את?" הסתכלתי על מנחם, אבל הוא רק משך בכתפיו.
"חנה! שירלי שם?"
"מה, יקירי?"
"אני אומר, שירלי בבית?"
"לא."
"אז איפה היא? הרי היא לא יצאה לשום מקום, לא?"
התחלנו לחפש אותה בכל מקום.
רק כאשר עצרנו מיואשים, שמנו לב שהאוהל זז. מהר יותר מאשר תלמידים עוזבים את שערי בית הספר ביום האחרון ללימודים, אנו פרקנו אותו, וכמובן, שירלי הייתה שם, בפנים, עם דמעות שנמרחו על פניה, ומכה באגרופה על האוהל.
"מממם!" היא הייתה כל כך המומה מזה שמישהו היה מסוגל לשכוח אותה בתוך האוהל, שאיבדה את כושר הדיבור המועלה והמתחצף שלה.
"אבל שירלי, יקירתי, למה נכנסת לשם?"
"*** **, **** **!" - (אני לא חושב שכדאי להשמיע כאן את מה שנערה רגילה לגמרי חושבת שתהיה התשובה הולמת במקרה זה.)
"שירלי, חשבתי שאת, בתור אחות גדולה, תפקחי עין על מנחם, אבל מתברר שהוא זה שצריך לדאג לך."
חצי שעה אחרי זה חנה הצליחה לשכנע את שירלי שתפתח את דלת חדר האמבטיה ואחרי עוד חמש דקות וכמה מילים 'חמות' שהעיפה לכיוונו של אביה, היא יצאה מהחדר.
"אני לא מדברת אתך!"
ידעתי מה עומד לקרות מיד אחרי משפט זה וקפצתי הצידה, כך שהכרית שהיא הרימה מספה וזרקה אלי, רק נגעה לי באוזני הימנית.
המשכנו להכין דברים למחר.
"שירלי, בשביל מה את צריכה מזוודה שלמה ליומיים?"
"אני לא מדברת אתך! וככה אני צריכה."
"תני לי רגע לראות ... שלושה זוגות נעליים?"
"אלה השלושה בשביל ללכת בתוך המים."
"כמה פעמים את חושבת שתלכי בתוך המים? ולמה להיכנס עם נעליים לאגם?"
"אתה לא מבין. כולם עושים זאת. אסנת הייתה בסוף השבוע שעבר בים, אז היא לקחה חמישה זוגות בשביל ללכת במים."
"אבל הורים של אסנת נסעו לסוף שבוע עם מיניבוס. אין לנו מקום לכל המזוודות."
"למה? זה לא הרבה. רק מזוודה שלי ושל אימא."
"ומה עם מנחם ואתי?"
"אתם יכולים לשים את הבגדים שלכם בתיק."
"סליחה? בתיק?"
"מה אתה מסתכל עלי ככה? אתם תמיד לוקחים מעט מאוד דברים."
האמת שהיא צדקה. רק שלקחנו קצת לא כי בחרנו כך, אלא רק כי תמיד היה חסר מקום לעוד.
"טוב שירלי, שיהיה כפי שאת אומרת, אבל בכל זאת אין מספיק מקום גם למזוודות וגם לאוהל."
"אז תבקש משלמה השכן גם את עגלת הגרירה שלו."
אם הייתה זו הבת שלי שהציעה את זה, אני הייתי יכול להתעלם מדבריה עם סיכון קטן ביותר לשמיעה שלי בגלל שהיא הייתה רוטנת על הסירוב. אבל המילים שיוצאים מפי של אשתי, אין מילים כאלו נחשבות להצעה.
*****
'מחר' סוף-סוף הגיע, אבל בדרך הוא שינה את שמו ל-'היום'."
וכעת היינו מוכנים לנסיעה.
"כולם לתפוס מקומות!"
כל אחד התיישב על מושבו לפי התרשים, שהיה דבוק על דלת הנהג. הכל מוכן לתזוזה.
"להפעיל מנוע! קדימה!"
חזרנו לעגלת הגרר, הפעם גם חיברנו אותה אל המכונית, ושוב, "קדימה!"
*****
חששנו שתהיה תנועה רבה בכבישים ראשיים לכיוון הכנרת, לכן בחרנו בדרכים צדדיות וקיצורי דרך שעברו בשדות הקיבוצים והמושבים. זו הייתה הדרך יפה מאוד - ביצה משמאל, אדמה בוצית מימין. בנסיעה ראינו בעלי חיים רבים, בעיקר יתושים, אז נסענו עם חלונות סגורים.
אלה השבע-עשרה מהם שהצליחו לחמוק לתוך המכונית לפני שעצרנו את פלישתם על ידי סגירת החלונות, התיישבו בנוחות על הרגליים שלנו והתחילו להתענג על משתה הדמים שהם ערכו לעצמם לכבוד הנסיעה.
"אני רוצה להשתין."
"מנחם, לא אמרתי לך לעשות את זה בבית?"
"אבל אז לא היה לי."
"ואחד-עשרה דקות אחר כך, כן יש לך?"
"כן."
לא מיד מצאתי מה להגיד. "אנחנו לא יכולים לעצור עכשיו."
"למה?"
"החיות המעופפות האלו יאכלו אותנו."
"אבא, זה רק יתושים. אבל בסדר, אני אתאפק."
"עוד חצי שעה נעבור בתחנת הדלק. שם נעצור."
התזמון שלי היה לא כל כך רע. הגענו לתחנה כעבור שעה. חצי שעה נוספת לקח לנו לצאת מהביצה. נכנסנו לתוכה כאשר שירלי, שראתה יתוש נוחת להתחמם בשמש דווקא על הציפורן שלה, התחילה לצעוק בהיסטריה: "אוי, זה נורא! תעזרו לי להיפתר מזה!"
עד שהבנתי איזו עזרה נחוצה לה, ביצה קפצה הישר אל מתחת לגלגלי המכונית שלנו. לכן נאלצנו להסתובב, ואז להיחלץ מהבוץ, וכל זאת מבלי לצאת מהמכונית בגלל החשש להיות מותקפים בלהקה של יתושים שחיכתה לנו בסבלנות מעל הביצה.
בתחנה, שירלי החליטה שהיא רעבה. גם חנה הגיעה למסקנה שהיא צריכה להירגע אחרי כל כך הרבה התרגשות, ולכן היא הזמינה את מפיג המתחים האוניברסלי – גלידה. מנחם הסביר שעכשיו יש לו מקום למשקה חדש, ושהוא יהיה מאושר לערבב אותו עם פרוסת עוגה עם פטל. ואני, מתוך שעמום כמובן, קניתי קצת מפה, קצת משם, ולבסוף לקחתי עוד פעמיים מפה. כך שכולנו אכלנו ארוחת צהריים טובה.
לאחר זמן מה הזכרתי כי עלינו להמשיך בנסיעה אל יעדינו, אחרת נהיה מאוחר מדי. חזרנו למכונית ונסענו.
אחרי רבע שעה שירלי, עם פרצוף סגול ועיניים אדומות, מלמלה כי היא סבורה שהסלט שהיא הזמינה לא היה טרי.
אחרי עוד חמש דקות, היא הייתה בטוחה בכך, וחזרנו לתחנה.
באופן מוזר, שם שירלי הרגישה טוב, לכן החלטנו להמשיך בדרכינו אל הכנרת, אבל שבע דקות מאוחר יותר שירלי אמרה שהיא רוצה להקיא.
וחמישה קילומטרים משם – שוב.
אחר כך מחנם – מתוך הזדהות או בשל משקה רע, או שמא הפתל בעוגה שלו היה מקולקל – הצטרף אליה.
חנה החליטה שיהיה בטוח יותר אם נחזור הביתה.
הסכמנו והיה לנו ערב קריוקי מהנה ביותר בסלון, מרחק כמה צעדים משרותים...
למחרת בבוקר, כולנו הלכנו לכתוב בפורומים או בלוגים שלנו על סוף השבוע המושלם שהיה לנו.
בערב התיישבתי עוד פעם ליד המחשב ודפדפתי בכל הכתבות של בני משפחתי בקשר לטיול. לא ממש הופתעתי לגלות שהיינו בארבעה טיולים נהדרים בסוף שבוע זה – באחד היינו אפילו בחרמון – אבל גם השתכנעתי שהטיול שלי היה הכי מעניין.
