למה אתה צריך את כל זה?

שם, על גבי נדנדה מקרטעת הוא ישב לו. בכלל לא אכפת לו שקר בחוץ ושיורד עליו גשם. אדרבה, אולי הוא ימות סוף סוף ויחסוך לעצמו דאגות מיותרות ובטן מקרקרת.

נמאס לו להיות רעב ונזקק, נשבר לו מהחיים. הוא רק רוצה לנוח. פעם אחת ודי.

הוא נפלט מכל מסגרת אפשרית בה הוא היה. עבר בעשרים ושש שנותיו כחמישה פנימיות ושבעה משפחות אומנה. לא פחות ולא יותר. הוא נגרר אחרי כולם, כי הוא אדם חלש אופי וחסר עמוד שדרה. בתיכון היה חבר של מיכה, העבריין של הפנימייה. בגללו התחיל לעשן, לקחת סמים, לגנוב מהמכולת של משה ולהחביא מתחת למיטה. "שימות המיכה הזה" קילל בליבו ורעד של קור עבר בגופו.

לא פעם הוא תהה למה אמו החליטה לנטוש אותו ומה היה קורה עם היה גדל במשפחה נורמאלית עם זוג הורים, שלושה אחים וכלב. בגיל שמונה עשרה כמעט ופתח את תיק האימוץ שלו אך ברגע האחרון נבהל וברח כל עוד נפשו בו. אבל עכשיו הוא לא בן שמונה עשרה, עברו מאז שמונה שנים של ייסורים, כאב ובדידות. מה כבר יכול להיות. בדיוק שהמחשבה הזאת עברה לו בראש הגשם התחיל להתגבר, הוא התכסה במעיל הישן שסחב מאיש זקן בקופת חולים, ועיניו נעצמו. הוא ישן שינה טרופה.

קרן שמש חלושה סנוורה את עיניו, גבו דאב מישיבה ממושכת על הנדנדה האדומה. אולי היום הוא יוציא לפועל את מה שרצה לעשות זמן רב. אבל האם הגיע הזמן? את השאלה הזאת הוא שאל את עצמו ללא הרף.

הוא יישר את בגדיו, סירק את שערו בידיו והשאיר את המעיל הדהוי על הרצפה, אולי איזה הומלס ימצא אותו.

****

"בוקר  טוב" אמרה לו הפקידה, "במה אוכל לעזור לך?" "אה....אני רוצה..." הוא גמגם בקול חלוש שבקושי נשמע מבעד לאשנב השקוף החוצץ בינו לבין הפקידה. "אתה איציק בוזגלו, שלא תחשוב ששכחתי אותך" "מאיפה, איך??.." "מהיום בו ברחת, אני הייתי הפקידה שניגשת אליה.." "טוב, אז עכשיו אני מקווה לא לברוח.." אמר וסומק אדמדם בצבץ על פניו.

"ההורים שלך פנו אלינו לא מזמן וביקשו לראות אותך, אבל אתה סירבת.." אמרה לו הפקידה הכחושה. המשפט הזה היכה בו, הכעס חלחל בעורקיו. הם נזכרו בקיומו. יופי להם. אחרי עשרים ושש שנים של הגירה מפנימה למשפחת אומנה.

"לאן אתה הולך?" צעקה אחריו הפקידה "הולך הביתה" צעק לה בחזרה איציק.

***

הנדנדה האדומה קיבלה אותו בחום. המעיל הישן חיכה לעטוף אותו, והגשם שוב ירד.