קרוב וצר

אני קם משנת צהריים, הצעה להצטרף לטיול בין-ערביים. "שלושים פסיעות הלוך, שלושים פסיעות חזור", מציינת אימא בהתנשאות-מה, ואבא מוסיף: "גלידה, נקנה לך גלידה". נועל נעליים, גורב הגרביים, מחליף הבגדים המלוכלכים בהתאם לדרישת ההורים, וכשניצב אני בדלת הכניסה, מצלצל מן החוץ אל הפנים, מודיע על בואה של שעת הריצה, ישנה דממה, ולאחר מכן שתיקה.

"לא תוכל להצטרף" אומרת אימא, מאוכזבת קמעא, ואבא מוסיף: "בכל זאת נקנה לך, גלידה נקנה לך". אינני מבקש הסברים, וההורים שנראים מעט המומים ואפילו פגועים, פותחים הדלת שעמדתי מולה, ומזכירים להדיח את הכלים ולהשקות העציצים. מזכיר שהפרחים נבלו לפני חודשים, והם -הנהונים.

הרהורים: "ישנו קוף שהולך ושב. ביתו הוא משחק מחשב אחד, ותכליתו - מסירת פריטים לבני הקבוצה הרחוקים. הפריטים תכליתם הגנה מפני פיצוצים וסיוע בהתקפתם של אויבים. האויבים תכליתם- להיות זה לזה ידידים, ולבעליו של הקוף  - עוינים. אלא שהאויבים גם הם מחזיקים ברשותם קוף אחד שהולך ושב, וביתו של אותו קוף הוא אותו המשחק, הפריטים הם אותם הפריטים, ואילו האויבים והידידים זה בזה אינם משתקפים, כי אם שונאים ובלתי קיימים – מייצגים הם ישים חושבים."

כשפוסקים פונה לשכב במיטה, מנסה שלא להעלות את זיכרון האסיפה שהתרחשה. זו התקיימה ללא ידיעתם של ההורים, על אף שנושאה והסיבה להתכנסותה היא שמיכה כחולה שקיבלו במתנה. נמצאה על הרצפה, סמוך לפחי האשפה; ספוגה בנוזלים בעלי ריח רע, ואני עמדתי על בימה קטנה שעה שניתנה זכות השאלה לעוברי-אורח שהיו בסביבה. "שישאלו שאלות," חשבתי באותה העת, "אבטל באמצעות תשובות מחוכמות שהינן משפטיות". ושאלו: "מה עשית?", השבתי – "אין ביכולתי לעשות". ואמרו: "נפרום האותיות הרקומות על פני השמיכה, וזכר ההקדשה שהייתה, יוותר אך ורק בזיכרונך". שתקתי, לא משיב, וביקשתי פיסה של דף ועט, וכשקיבלתי, עליה כתבתי: בצלחה! איתמר פליני, מר במאי.". נופפתי, שתקתי. "אין ממשות," סיפרתי, "הכול הוא ישות," המשכתי.

חזרתי למיטה וקראתי: "מעט פרוסט לפני השינה, עמוד מיעקב שבתאי, שלושה מקירקגור, ופסקה של ז'נה.", מלמלתי -  "דרושים לי הגיגים ועליהם להיות יפים." אלא שהמחשבה שעולה היא בדבר געגוע לתחושה של פלייה – יחידים מתוך המון בלתי-מוכר מלא בפרצופים זרים, כמו היו כינים וטפילים מסוגים אחרים, שיש לבודד מן החברה, ולהציב מתחת לזכוכית מגדלת שהינה בוערת. לעטוף במשחה המגנה מחומה של השמש, ולהתבונן בתהלוכת חלזונות רטובים, מדומים הגשמים, מתוך קופסא של יוגורט הם יוצאים.

האסיפה נמשכת. שאלות שהוצגו, ותשובות שלא ניתנו. הוחלט לפרום האותיות כפי שאיימו, ואני צחקתי בליבי, כי כתבתי את תוכנן, ולאחר שתסתיים הפרימה, וחוטים יהיו פזורים על פני הרצפה, מחט אטול, ואתפור המילים על פני השמיכה, קרצוף ושטיפה.

בשעת הפרימה הגעתי לידי החלטה להתייצב במטבח, ולהביט בקומקום שרתח. זה אינו מלא במים, והטיול שעשינו ליד גבעתיים, שב ועלה אל מול העיניים. השמן צף על פני המים, ואני שופך אל תוך כוס המכילה כדורים צמחיים, מתמוססים, מקרב אל פי ושותה – סוכר ללא תה. מעט מן המשקה נוזל ונושר ומכתים הפנים, אל החולצה, ואל הבטן החשופה, ולא ממשיך עוד מטה, ונותר עומד במקומו, כמו פסקו חוקים פיסיקליים מלהיות תקפים, ולא משום זיכרונות נושנים ו/או רגעים יפים.

סבתא תמיד אומרת שמוזיקה נמשכת, מוסיקה נפסקת. ובמבטאה הישראלי, ובכל זאת גרמני מגוללת תולדות אביה הפסנתרן והספרן, איך עומד היה במרכזה של צומת, לאחר שפסע שלושים פסיעות, מניף אגודליו לשני צידיו, ובוקר-אחר-בוקר אין עין רואה מכונית שחורה משתהה ומדמימה. נאלץ היה לנוע ברכבים בעלי מונה מחיר, מעוטרים בצבע שאינו קבוע, והוא רק מייחל לחוק שיגדיר וייקבע – "צבעים ארעיים הם סכנה ממעלה ראשונה, ויש לכונן צבעים אחידים לכל הרכבים המכילים בתוכם מונה של כספים".

"וגם היום היה", אומרת סבתא ודמעה זולגת מלחייה, "עומד לאחר שפסע שלושים פסיעות, מנפנף באגודלים, ואנשים אינם עוצרים. המוניות הלבנות שהיו מדמימות, לא היו קוסמות, והוא הולך ברגל, עולה את שלושים וחמישה הקילומטרים בכדי להגיע לספרייה שמיקומה הוא בראש הפסגה הירוקה. איננו מתבונן בעצים, גם לא בציפורים וביתר בעליי החיים, משום שפוחד היה מחרקים. מביט באדמה ופסיעה, מחליף בגדיו הרטובים במלתחה."