"קרר, קרר, קרר."
הרמתי את ראשי והקשבתי.
"קררר, קרר. קררר, קרר"
מה זה? הסתכלתי בריכוז על התרנגולות, אבל הן המשיכו לאכול את הגרעינים שלהם.
"קררקררקרר!"
אוי לא! הרעש הזה הגיע מהבטן שלי. הוא היה בעוצמה כל כך גבוהה שהתרנגולת, שהתקרבה אלי, הרימה את ראשה, הפנתה אותו לעברי ופתחה את מקורה, כאילו רצתה לשאול אותי משהו חשוב. באותו זמן, כמה גרגרים התגלגלו מפיה החוצה ונפלו על הקרקע. עיני בקושי הספיקו להתמקד על הגרגרים האלו, כאשר הבחנתי שהרעש בבטני עלה בלפחות עשרים דציבלים ובנוסף, הצליל שלו עלה בלפחות אוקטבה אחת והגיע לסופרנו מושלם, כזה שהיה מתקבל באופרה בזרועות פתוחות. לו רק לא היה יוצא מבטני, אלא מגרונה של זמרת, כמובן. לא שבאותו רגע הרגשתי שיש חשיבות כלשהי להבדל הדק הזה.
או-או! לא הרגשתי בכלל את הרעב עד עכשיו, אבל הוא הגיע אלי בפתאומיות כמו טיל 'קיבה-מוח' והתפוצץ בראשי למיליון חלקים שכל אחד זעק "אוכל". וכעת לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר, חוץ מזה שאני חייב מיידית להכניס משהו לתוך הפה. המחשבה הראשונה שלי הייתה להתכופף ולהתחיל לנקר את כל הגרגרים מהרצפה. אחר כך באה המחשבה השנייה. ואז השלישית, הרביעית והחמישית. כולן, במידה מסוימת, היו קשורות בגרגרים על הרצפה.
חיכיתי בסבלנות שהזרם הפרוע של מחשבותיי על האוכל ישקוט קצת כדי להפנותו לאפיק אחר. כל הזמן הזה הייתי חייב להדק את ידיי סביב בטני כדי שהיא תפסיק להודיע בצרחות לכל העולם על הריקנות שלה. אחרי כמה רגעים הרגשתי שמהנהר הסורר של מחשבות-הרעב נשאר רק פלג אחד רדוד, שגם הוא כמעט התייבש. באותו הרגע התחלתי לרוץ כמטורף בין טיפות המחשבות האחרונות שעדיין הזינו את הפלג הזה, מנסה להגיע למטבח לפני שמבול המחשבות החדש ירד במוח הרעב שלי.
יש. הצלחתי.
לפני שהספקתי לעצור, ידי תפסה מגבת נייר, קרעה ממנה את ריבוע העסיסי ביותר, ושמה אותו בפי. 'ה-נ-ה ה-מ-ק-ר-ר'. (מצטער, אך זה לא קל לדבר בזמן שלועסים נייר. ואם אני חושב על זה, אז זה בעצם מסביר היטב למה פרות כל כך שתקניות.) ובכן, בוא נראה מה יש בפנים המקרר.
מגבת הנייר עזרה לי לסתום את הפה, אבל הבטן שלי המשיכה לבכות, מרגישה מרומה ומוזנחת. היא דרשה להיות מוזנת עם משהו טוב יותר ואכיל מאשר נייר שעבר מחזור. אפילו כריך פשוט יספק אותה.
סגרתי את כל המחשבות שלי בצינוק של קיבתי והחלתי מחפש משהו אכיל. עיניי ראו הכל כאילו דרך ערפל בגלל דמעות הרעב, שזלגו כמו מברז מקולקל כנגד רצוני. קשה מאוד להבחין בין דברי אוכל כאשר אתה לא מרשה לעצמך לחשוב – וזאת כדי לא לאורר את הקיבה להתקף נוסף של ריקנות – אז אני פשוט תפסתי את כל מה שיכולתי להרים מהמקרר וזרקתי על הדלפק. אחר כך לקחתי את הסכין וקרש החיתוך והנחתי גם אותם על הדלפק. רק אז התחלתי להסתכל על הדברים שלקחתי.
עגבניות, חסה, מלפפונים, דג טחון, לחם, שלוש ביצים, קטשופ, טונה בקופסה, גבינה כחולה, מלון וקרטון חלב. המוח השמאלי שלי התחיל לעבוד על כל הצירופים האפשריים. הוא לא כל כך חשב על הטעם – מה שעניין אותו, היה לחשב כמה זמן ייקח לי להכין את כל השילובים. "יש לי 11 פריטים, אשר מהם אני יכול להכין 55 מנות שונות של שני מרכיבים, 165 מנות עם שלושה מרכיבים. בלי להיכנס לעומק החישובים, אני יכול להכין כמות של 2035 מנות שונות. חלק מהן יהיו כריכים, אם אני מצטרף אל המרכיבים את הלחם. כמה מהן יהיו מרקים, בתנאי שאני אכלול בתוכן חלב. אם אני אכין כל שילוב במשך שתי דקות, אחרי כמעט שלושה ימים, אני אהיה מוכן לבחור מה אני הכי אוהב. ואז אני אוכל להכין את המנה הזו ולאכול אותה."
בשלב הזה המוח הימני שלי הרגיש נועז מספיק כדי להתחיל לעבוד. כשאני הפסקתי את כל מחשבותיי על הרעב, שני המוחות סתמו את פיותיהם בו זמנית. אבל הימני שתק יותר זמן, צופה במוח השמאלי בעבודתו. הוא לא היה בטוח שאחיו-המוח צדק להשקיע כל כך הרבה זמן בחישובים על כל צירופי המזון כאשר הגוף רעב, אבל הניח ששום דבר רע לא יקרה אם לחכות עוד כמה דקות. וכעת גם הוא הרגיש שעולה בו רצון לעשות משהו בנידון: "זה לא הגיוני שרק המוח השמאלי יפגין את הגיונו. גם אני יכול לרגש ברגשנותי." היות והמוח הימני הייה רגשן גדול, הוא אהב מאוד את משפט שיצא לו ולכן אמר אותו שלוש פעמים נוספות בקול רם. המוח השמאלי עצר לרגע, לא מצא שום דבר באמת לא הגיוני במשפטו של הימין, והמשיך את החישובים שלו.
המוח הימני ניסה לחשוב על צירופי המזון בצורה שונה מהמוח השמאלי. הוא דמיין את הטונה, שנעה בקערת חלב בין האיים הצהובים של הביצים, בולעת סלט מתובל גבינה כחולה וצוחקת. ואז, המוח חשב על קציצת דג, אשר קפצה לתוך אותה הקערה, מתיזה חלב לכל הצדדים, בלעה את הטונה הצוחקת והביצים, ושקעה בכבדות לתחתית כדי להיפגש שם עם לחם ומלון, המודבקים לדופן הקערה עם הקטשופ.
~*~
הפסקתי לשתות והבטתי על הדלפק – הסכין שלא נמצא לה שום שימוש שכבה משועממת לבד בין פירורי הלחם לשלולית של מיץ עגבניות. שתי חתיכות של גבינה כחולה הציצו בצורה מעוררת רחמים מאחורי המלפפון, שהיה בקשר הדוק עם החלמון. ביד שלי היה קרטון כמעט ריק של חלב, המעוטר בטביעות אצבע, שלפני כן כנראה נפגשו עם הקטשופ. מה קרה כאן? האם אני אכלתי את כל זה, בעוד המוחות שלי חגגו על המחשבות על כל הצירופים האפשריים?
הקשבתי לבטן שלי, אבל לא היה לה מה להגיד. האם היא הייתה מלאה או שהתעייפה להיות מורעבת וכעת כועסת עליי? לפתע, שפתיי נפרדו בכניעה ללחץ מבפנים ונתנו מעבר לאוויר שבא ממעמקי נשמתי. היה לו ריח מאוד מורכב - דגים, גבינה, ביצים ולחם.
אני חושב שאני בכל זאת אכלתי את ה"כריך" שלי.
רק שנראה שהכנתי אותו לא כרוך בכלל.
לא שלבטני זה שינה ולו במקצת.
