היום השמיני

"יש לנו שבעה ימים בשבוע וזה הדבר שהכי מובן מאליו לנו.

מתעוררים יום ראשון והולכים לישון ביום שני ורצים בשלישי וברביעי אנחנו

מחכים כבר ליום חמישי שיגיע וכשהוא בא ונכנס אנחנו משתכרים לתוך יום שישי שהוא היום הכי קצר בשבוע כי כבר בצהרים נכנס יום השבת ואנחנו מבלים ומתים על הכבישים בגלל עודף שיכרון חושים.

פשוט מובן מאליו לכל בני האדם ולכל יצור חיי.

אך אם הייתי אומר לכם שזה אחרת וגם לימים יש רגשות, וגם לימים אין כוח לקום בבוקר הייתם מאמינים לי?"

"זהו, נמאס לי!" צעק יום השבת כשהוא קיבל את דוחות המוות של כל אותם אנשים שמתו ביום שלו "לא מפסיקים בזמן האחרון למות ביום שלי אנשים!" פנה ליום שני "לך תדבר עם אחראי הימים על זה," השיב לו כשהתכנון באותו הרגע ליומו בשבוע, "כן, אבל לא יהיה אכפת לו, הוא תמיד יגיד לי שזו מצווה להיות ביום שלי ושזו לא אשמתי שהם מתים, זאת אשמתם. ובסופו של דבר אני אוכל את החרא כשהם עולים לשמים ומתסכלים עלי במבט עוקצני כאילו זו אשמתי!"

"לך תדבר עם אחראי הימים!" חזר ואמר לו יום שני וסידר את עניבתו השחורה.

אז זה מה שיום שבת עשה, הלך ל"אחראי הימים" שהוא הסגן של הסגן של אלוהים. דפק על דלת משרדו הכחולה וחיכה שיפתח לו, כשהוא לא ענה לו פשוט פתח את הדלת וראה ש"אחראי הימים" בדיוק 'מתעסק' עם מוזה על השולחן שלו והם מתעלמים מהנוכחות שלו "עאמ.." רטן שבת וחיכה לקחת את כל תשומת הלב אליו. "אחראי הימים" כל כך אובססיבי לגופם הזוהר של המוזות. "עאמ!" רטן שנית ובקול, המוזה ואחראי הימים הסתובבו אליו בבהלה, המוזה שהייתה בחורה יפה וצעירה עם שער כחול קצר שהייתה העוזרת האישית שלו קפצה מהשולחן , הרימה את בגדייה שהיו על הרצפה הסתירה את מערומיה וברחה מן החדר. "כן, אתה לא רואה שאתה מפריע לי?" אמר לו אחראי הימים שהיה מלאך מבוגר בעל שער אפור עם תסרוקת קוצים כמו של נער בן חמש עשרה עם חצ'קונים "באתי לדבר אתך על היום שלי," השיב לו יום השבת "על מה אתה רוצה לדבר? ואתה יכול בדרך לזרוק לי את התחתונים שמתחת לרגליים שלך?" והצביע לו עליהם "באתי להגיד לך שאני רוצה להחליף אותו!" השיב לו יום שבת תוך כדי שהוא תופס את תחותני הבוקסר הסגולים שלו בקצות אצבעותיו וזורק אותם לכיוונו "אי אפשר," השיב לו אחראי הימים והלביש על איברו את התחתונים ובא להרים את מכנסו השחור מהרצפה "מה זה אי אפשר?! אני רוצה להחליף וזהו," "אפשר לשאול מדוע תרצה לעשות דבר כזה?" שאל אותו אחראי הימים והרים את חולצו הלבנה מהרצפה "אתה בטח יודע שביום שלי מתים אצלי הכי הרבה אנשים על הכביש באופן קבוע. אני לא אומר לך פיגועים וכל מיני כאלה שיש אותם גם בימים אחרים, פשוט ביום שלי כל ערב כמה נערים מוצאים את עצמם מרוחים על הכביש בגלל שאחד מהם שתה אלכוהול ואז כשהם עולים לשמים הם מאשימים אותי בזה!" "אבל זאת לא אשמתך.. אמרתי לך כבר," השיב לו אחראי הימים והלביש עליו את חולצו הלבנה והתחיל לכפתר את כפתוריה "טוב, אני מתפטר!" צעק עליו יום שבת "מה זה מתפטר?!" השיב אחראי הימים והלביש עליו את עניבתו הכחולה "כן, מה ששמעת. לא נוח לי יותר.. אני רוצה להתפטר וזהו, לא מוכן יותר להמשיך בזה," אחראי הימים התיישב על כיסא המנהלים השחור שלו מאחורי שולחן ארוך ושחור וענה: "אתה מבין שאם אתה מתפטר לא יהיה יום שבת ויום שישי זה יהיה היום הקדוש וחוץ מזה אלוהים בחר אותך אישית להיות יום השבת ואתה הסכמת," "לא אכפת לי!" צעק שבת והתקרב אליו בעצבים  "טוב, אני מארגן לך פגישה עכשיו עם אלוהים והוא כבר ידע מה לעשות אתך." השיב אחראי הימים, הרים ידו והקליק באצבעותיו.

יום השבת מצא עצמו בחדר שכולו שרוף, ירד על ברכיו וצעק "אלוהים! היכֵה?"

רוח מזרחית נשבה וכרכרה זהובה הקשורה לסוס פוני ענק ולבן הגיחה משום מקום, דלת הכרכרה נפתחה ומתוכה נשפכו מים רבים עד שהפכו לשלולית גדולה. "אלוהים?" שאל שבת, השלולית התחילה לעשות גלים וקולו של אלוהים נגלה לשבת ובצעקה מהדהדת אמר לו: "יום שבת. אני יודע מה אתה רוצה להגיד לי ואני לא מרגיש שיש מה לעשות," "אז אלוהים, אני מתפטר. אינני רוצה לשוב להיות יום השבת,"  "גורלך יהיה חמש מאות שנים מאחורי הסורגים אם תתפטר" השיב אלוהים וגלים ענקיים יצאו מהשלולית והסוס של המרכבה התחיל לשתות מהשלולית "אני מוכן לזה," ענה יום שבת. הסוס שעיניו היו אדומות הסתכל על יום השבת פתח את פיו וענה לשבת בקולו של אלוהים "וכך יהיה."

לפתע כל החדר הפך שחור וריח של אבק עלה מנגד מה שגרם לשבת להתעטש. שבת מצא עצמו מאחורי סורגים כסופים וכשאיתו בחדר נמצא עוד מישהו לא מוכר השוכב על מיטת תא כלא קטנה כשפרצופו מוסתר מאחורי עיתון. "היי, מי אתה?"

שאל אותו שבת "אני רפאל," אותו אחד השיב בקול בס והפך דף בעיתון "למה אתה פה?" שאל אותו שבת "אני פה כי בעברי כי אני היום השמיני, או לפחות ככה הייתי בעברי. מי אתה? מה השם  שלך?" שאל אותו רפאל "אני יום שבת," "יום שבת אה? אבל מה השם הפרטי שלך 'שבת'?" שאל רפאל "שמי הפרטי הוא ירון" השיב שבת "אני זוכר שהיית אחד אחר פעם. מתי התחלת לעבוד?" שאל רפאל "אני.. אני שלוש מאות שנה, אחרי שקודמי קודם להיות אחראי הימים," "אז 'מר קוצים על הראש' קודם להיות אחראי הימים? יפה, יפה לו. ומה השם הפרטי שלך?" שאל "לי קוראים שבת, ואתה?" "עניתי לך כבר, קוראים לי רפאל" השיב לו "ומה זאת אומרת היית היום השמיני, ממתי היה יום שמיני?, הרי בתורה רשום שאלוהים ברא רק שבע ימים," שאל אותו שבת "אני השמיני, לפני ארבע-מאות שנה התפטרתי מהעבודה ואלוהים כלא אותי כאן לחמש-מאות שנה," "היום השמיני? איך זה שבחיים לא שמעתי עליך?" "כי אחרי שהתפטרתי אלוהים כל כך כעס עלי עד שהוא שכתב את ההיסטוריה בצורה אחרת כך שאני לא יהיה קיים ובספר התורה שלו הוא שינה לכך שבחיים לא ישמעו עלי, אל תדאג, אלוהים מאד ייצרתי. אל תדאג, גם ככה הוא יעשה לך," ענה  לו רפאל והוריד את העיתון מפניו ושבת ראה גבר מבוגר מאד שהיה לבקן לחלוטין "אני הייתי יום מיוחד, יום השינה הכללי, רק אלוהים וסגנו ידעו עלי, ביום הזה כל היקום היה הולך לישון לא במודע ורק אלוהים היה נשאר ער ומסדר לעצמו את העבודה," "ולמה התפטרת?" שאל אותו שבת "כי לא יכולתי לסבול יותר את השעמום! לא יכולתי להכיר אף אחד כי הייתי סוג של סמוי, הייתי היום השמיני בערך חמשת אלפים שנה, וזהו נמאס!" השיב לשבת והוציא מקטרת מתחת לכרית החומה שלו והדליק אותה בעזרת מצית זיפו שחורה "הלוואי עלי השעמום שלך.." השיב יום השבת, לקח את המצית שהיה לרפאל והתחיל לשחק בה "למה, מה אתה עושה כאן יום שבת?" שאל אותו רפאל והתחיל לעשן "אני התפטרתי בגלל שנמאס לי שמתים לי כל הזמן בני תמותה על הכביש וכשהם עולים למעלה הם מסתכלים עלי במבט עוין." השיב שבת והכניס בלי כוונה את מצית הזיפו לכיסו "רק בגלל זה התפטרת?" השיב רפאל והציע לשבת לעשן והוא הנהן לסירוב "כן, אני יום רגיש, מה לעשות," השיב שבת והרים את גבותיו "טוב, צריך לעשות משהו. אי אפשר באמת להישאר בכלא הנצחי הזה כל הזמן," הפציע שבת "ואיך אתה חושב לעשות את זה?" השיב לו בגיחוך רפאל ועשה עיגולים עם העשן "בעזרתך," ענה לו שבת "למה אתה חושב שאני יודע איך לצאת מפה?" המשיך לגחך עליו רפאל "כמה זמן אמרת שאתה פה?" שאל אותו שבת "אני פה ארבע מאות שנה, למה?" "בטח בכל הזמן הזה עלית על פתרון יציאה," השיב לו שבת "עליתי על משהו, אבל שלא באמת היה עוזר כי עדיין אם הייתי בורח ישר היו עולים עלי. אתה מתעסק פה עם אלוהים בכודו ובעצמו. לא עם איזה בן תמותה סתמי," השיב רפאל והחזיר את המקטרת מתחת הכרית שלו "זה לא משנה לי, כי לא אבזבז פה לא עוד שעה ולא עוד דקה אחת מיותרות. כל חיי שירתתי בקפידות את כל המערכת של האלוהים ועכשיו מה? בגלל שנמאס לי צריכים לזרוק אותי מאחורי סורג ובריח?" רפאל שתק וקם ממיטתו, הוא היה גבוה בעל בלורית לבנה כי היה לבקן, הגופייה שלבש הייתה צמודה עליו והבליטה את גופו המוצק "בוא תן פה יד," רפאל ביקש משבת והתחיל לדחוף את מיטתו קדימה.

כשסיימו לדחוף את מיטתו הכבדה של רפאל שבת היה בהלם ואת ידיו הרים לראשו, כי ראה הוא תעלה צרה החפורה ברצפת התא "אני לא מאמין למה שאני רואה, למה אתה לא ניסת לצאת מפה?" שאל שבת "כי מבני גופי גדול ומוצק מידי ואינו גמיש כמו שלך, אז בגלל זה אני לא יכול להזדחל בתעלה הצרה הזאת," "אתה רוצה להגיד לי שהבור החפור הזה נמצא כאן כל הזמן הזה שאתה כלוא?" "כן," השיב רפאל ושבת חש בתחושת מרמה, כאילו רפאל מנסה לעבוד עליו ודופק אותו עוד יותר, אבל לא היה אכפת לו מהתחושה הזאת והוא הסיר אותה מעל ראשו "אתה מוזמן לקפוץ," הציע רפאל והושיט יד אל התעלה "אתה לא יודע מה יש בצד השני?" שאל שבת בחשדנות והתכופף מאט וחקר אותה "אינני יודע, כשאני נכנסתי לתא הזה הוא היה ריק מנפש ולא היה לי אף אחד לשאול," השיב רפאל "טוב אז.." אמר שבת "אז מה?" שאל רפאל "נראה לי שנתראה כבר מתישהו," "אבל אם תעזוב, מה תעשה? לאן תלך? אתה רוצה להיות רדוף כל ימות חייך הנצחיים על ידי אלוהים?" "אני מעדיף להיות רדוף בחופש מאשר להיות כלוא פה ושלאף אחד לא יהיה אכפת ממני," השיב שבת "זה כמו להיות קלסטרופובי בשטח פתוח, אבל זה לא משנה. טוב יום שבת, אז שיהיה לך בהצלחה," אמר בחיוך רפאל והושיט ידו אל שבת לשלום "תודה, גם לך היום השמיני," החזיר לו שבת ולחץ את ידו.

נכנס שבת אל תוך התעלה האפלולית, החנוקה והצפופה כשהוא זוחל באיטיות. הוא אינו רואה דבר, התחיל להיות לו קר, וכל מיני אבנים קטנות שרטו את עורו "לא משנה כמה זמן זה ייקח לי אני יהיה חייב להגיע לקצה." חשב שבת והחדיר בעצמו תושייה. לאחר מי יודע כמה זמן של זמן כשהוא זוחל בתעלה החשוכה והמפותלת הרגיש שבת משב רוח קריר, הוא הרגיש שהנה, עוד רגע והוא יוצא מהתעלה הזאת וכי גם הבין שכנראה נפל למרמה של רפאל והוא אינו יכול לחזור אחורה כי הוא כבר זוחל בתעלה הזאת ימים רבים והדרך אחורה תהיה ארוכה וקשה יותר כי אינו יכול להסתובב עם הראש לכיוון השני כי התעלה צרה מאד. לפתע שמע קול. בהתחלה חשב הוא כי דעתו התבלבלה והשתגע אך עם המשך הזחילה שמע את הקול מתחזק ואתו התווספו מספר רעשים וצלילים ומשב הרוח התחזק. שבת התחיל לזחול מהר יותר עד שראה שהתעלה מתחילה להיות מוארת יותר ויותר ושם לב שבת שהתעלה שהייתה עשויה מסלע וחול הפכה לפתע פתאום לתעלה שעשויה ממתכת "מוזר." חשב בליבו והמשיך להתקדם עד שראה אור כחול בוהק ומוזיקה חזקה מאד בפתח היציאה מהתעלה המייאשת. התקדם שבת בחשש לפתח התעלה שמה הגיע למקום שיהיה בשבילו שנוי במחלוקת אך הסיר את המחשבה הזאת מעל ראשו והתחיל למהר ליציאת התעלה.  בבואו של שבת לסוף התעלה סקר לפניי את המקום שהגיע אליו בעניו. היה זה מקום עגול וגדול עם הרבה כיסאות גבוהים, הייתה מוזיקה אלקטרונית באוויר ואורות כחולים ואדומים התחלפו כל רגע מהתאורה והמקום היה הומה אנשים, טוב, לפחות ככה הוא חשב. יצא שבת מהתעלה, הרים את ראשו וראה שהתעלה הזאת היא חלק מבר ארוך וגדול שיוצא מהקיר. שבת הסתכל סביבו שנית וכשראה מה שהוא ראה הוא שפשף את ידיו בעיניו כי חשב שהוא הוזה. מולו הוצבו בהמולה הרבה בקבוקי אלכוהול שזה מצרך נורמאלי בכל מסיבה, אך לא הבקבוקי האלכוהול במסיבה הזאת, כי הוא ראה שבקבוקי האלכוהול הם האנשים במסיבה הזאת, והם גדולים וחלקם יפים ויפות וחלקם פחות, בקבוקי האלכוהול החזיקו בידם כוסות, ובתוך הכוסות היו בני אדם מכווצים שאותם הם שתו להנאתם והשתכרו, שבת גם היה בטוח שראה שבסוף הבר יושבת לה סיגריה ענקית עם כנפיים של מלאך בדמותו של רפאל מעשנת לה בן אדם. אך זה כבר קשור לחלום אחר. שבת התחיל להתהלך בתוך מסיבת בקבוקי האלכוהול כשראה מידי פעם בקבוקים מסתכלים עליו במבט מופתע ונועצים בו עיניים וחליפים ביניהם מילים לגביו, לא חלפה דקה וכבר סביב שבת נוצר מעגל של בקבוקים והמוזיקה נעצרה לה "זה הוא!" שמע בקבוק צועק ושבת נתקף בהלה "זה יום שבת!" אחר צעק "נכון זה הוא! זה שבגללו בני האדם ישתו פחות וכך יעשו פחות תאונות כשבדמם האלכוהול ואז כשהם יגיעו לשמים אנחנו נשתה אותם ולא הם אותנו!" אחרת צעקה "סליחה, אתם בטח מתבלבלים," גמגם שבת ומשך בכתפיו וחשב על איך הוא הולך להעלם. "לא, לא, לא זה בטוח הוא!" שמע אחר צועק, לפתע בקבוק ערק גמלים זקן יצא מן המעגל כשעניו אדומות לחלוטין "שבת, אנחנו יודעים שזה אתה, ואנחנו יודעים שנכלאת ואנחנו גם יודעים שעכשיו ברחת מהכלא איכשהו והגעת לכאן יעני," אמר בקבוק הערק בחספוס "אתה לא יודע מי אני, עכשיו עוף לי מהעיניים!" צעק שבת ובא לדחוף את הערק אבל הערק התחמק הצידה וביטה הביא לשבת בבטן והוא התקפל מכאבים "חשבת שתבוא לכאן ותעשה מה שאתה רוצה יעני?!" שבת לא הגיב ורק תפס בבטנו מכאבים "בגללך לא יהיה לנו יותר הנאות יעני?!" אמר ותפס לשבת בשערות בחוזקה וקרב את פניו לאוזנו של שבת "עכשיו תקשיב לי טוב יעני! אתה הולך עכשיו לאלוהים ואומר לו שאתה מצטער ותלקק לו ותחזור להיות יום שבת ואנחנו נסלח לך ואלוהים יסלח לך ואולי גם אני אסלח לך, הבנת יעני?!" ושבת לא השיב לו "אני שואל אותך האם הבנת יעני?!" שאל הערק ומשך בחוזקה יותר את שערותיו של שבת "תענה יעני!" צעק "כן, כן, אני הבנתי! רק תפסיק בבקשה," התחנן שבת "יש לך מזל שאני ערק רחמן יעני," וזרק את שערותיו של שבת. שבת קם קצת כשהוא מנגב את הרוק שייצא לו מן הפה, הוא הסתכל סביבו וראה שסביבו אין ספור בקבוקי אלכוהול. "מה הייתי עושה עכשיו בשביל מצית קטנה," חשב ונתן תפיחה בכיסו והרגיש שיש בו משהו, הכניס שבת את היד לכיס והתחיל לממש את הדבר שהיה לו בכיס "זה מצית!" נזכר שמקודם שהיה בתא הכלא הכניס בטעות את מצית הזיפו של רפאל לכיס שלו. הוציא שבת את המצית מהכיס והדליק את הלהבה וכל הבקבוקי האלכוהול נתקפו בהלה "זהירות! יש לו מצית ביד!" שמע שבת "תסתלקו מכאן!" צעק עליהם שבת "לפני שאני אפוצץ כאן את כולם!" והתחיל לרוץ  כשידו מושטת קדימה עם המצית דולקת לכיוון הבר בכדי להיכנס לתעלה  "עופו מכאן!" צעק עליהם שוב ובקבוקי האלכוהול המבוהלים עשו כרצונו. הגיע שבת לבר, ולפני שהוא נכנס לתעלה אמר "אתם יודעים שאחוז התמותה בכדור הכי גדול זה בגללכם?" אמר שבת וכיבה את המצית ובקבוקי האלכוהול נרגעו "ושלא לדבר על זה שבגללכם נכנסתי לכלא," "ואז.... עכשיו בקבוק ערק הרביץ לי," שתיקה הייתה לרגע "אז אתה סולח לנו?" שאלה בקבוק יין "לא," השיב לה ירון, הדליק את המצית, זרק אותו על הבקבוק ערק שהתפוצץ באופן מידיי והתחיל לדליק את כולם "אדיוס!" צעק שבת ונכנס לתעלה  והתחיל לזחול בה במהירות תוך כדי שהוא שומע פיצוצים של בקבוקי האלכוהול.

שלושה ימים ששבת זוחל בתעלה שנהפכה להיות מפותלת ולחה. הייאוש התחיל להתגבר. יותר מכל שבת פחד שהוא יחזור שנית לכלא ממנו הוא בא, אבל משהו בתעלה הפעם היה נראה לו שזה לא ייקרה. התעלה הייתה הרבה יותר מפותלת מהפעם הקודמת שזחל בה וגם היה בה ריח לא נעים והיא הייתה לחה ורצפתה הייתה רטובה. "מה הסיטי מראה?" שמע לפתע קולו של גבר מבוגר ורוח נשבה בתעלה "תראה, הסיטי מח מראה על פעילות מאד מאומצת של המוח שלו, כאילו הוא כל יום עובר בין אזורים שונים ומשונים במוח שלו ורואה ומדבר עם החלומות שלו ללא הרף שמע קול של גבר אחר משיב "אבל המטופל יישן ככה מאז שנולד, הוא מעולם לא שמע וראה איש או דבר מאז שהיה בן ארבע חודשים," "זה באמת מוזר, כי הרי איך הוא יודע מה זה בית כלא או אלכוהול או מי זה בכלל אלוהים?" שמע את הקול שבת "כמה זמן הוא נמצא בקומה?" שאל הקול הגבר הראשון "בערך, עשרים וארבע שנה," שבת קיבץ גבותיו למשמע השיחה והתקדם מהר יותר בתעלה עד שראה אור בקצה, התקדם מהר יותר וראה שהוא הגיע הפעם לחדר ענק. הוא הסתכל למעלה וראה שני אנשים מבוגרים וענקיים עם בגדים של רופאים, הסתכל שבת מאיזה חור הוא יוצא וראה שהוא יוצא מאוזן של מישהו. לפתע שבת התחיל לרחף באוויר, הוא ראה שתי רופאים מבוגרים עם משקפיים, מסתכלים את הגוף שממנו הוא יצא הרגע כשהם מסתכלים על דפים ומדברים על משהו שהוא לא כל כך מבין ונוגעים בגבר ישן ששוכב על מיטה, שערותיו הוא חומות וארוכות מאד. הוא היה מגולח. שבת הרגיש כאילו הוא מסתכל בראי וחש צמרמורת ועצב "ואיפה אמא שלו?" שאל אחד הרופאים "נפטרה מזמן," השיב לו השני "מסכן, אז הוא לבד בעולם?" "לא בדיוק, יש לו מטפלת קבועה שבאה פעם בשבוע לראות מה מצבו. שמה קרן," "ירון, תחזור לחלומך, אתה רק רציתי להראות לך לרגע דברים שאינך יודע על עצמך." שמע את קולו של רפאל ולפתע מאחורי שתי הרופאים נגלה מלאך עם בלורית שחורה, מלאך הנראה בדיוק כמו היום השמני. בדיוק כמו רפאל. המלאך הסתכל על יום שבת, לא זה ששכב, אלה זה שרחף באוויר. המלאך חייך אליו, הרים את ידו והקיש באצבעותיו וירון נפל אט, אט חזרה לתעלה שממנה ייצא.