להמשיך..
כמה קל לומר את המילה הזו, וכמה קשה לבצע אותה.. בפועל, במחשבות.
בידיעה שהכל קרה באשמתי. שאני אשם בכל ואין סיבה שארשה לעצמי להמשיך בחיים שלי, כשהיא לא יכולה יותר. כשהיא לא נמצאת כאן יותר, שהיא לא תראה שוב את אור השמש, לא תהנה שוב ממראה הכוכבים בלילות..
להמשיך.. אנשים אחרים ממשיכים, אני לא. אני לא מסוגל.
"זה יגיע עם הזמן" היו אומרים לי.
הזמן עובר וממשיך, שנה כבר עברה וההרגשה נשארה אותה הרגשה, אותה ההרגשה שהייתה לי באותו זמן, באותו רגע בו..
ואולי עדיף שאספר את הסיפור מההתחלה, סיפור שהתחיל כמו אגדה ונגמר. תרתי משמע.
-
"אז אני אראה אותך מחר?" שאלתי את ג'קי בזמן שעמדנו יחד בכניסה לבית שלה,השעה הייתה קצת אחריי אחת עשרה בלילה.
"כן." היא אמרה וחיוך רחב עלה על שפתיה, "אל תשכח אותי כן?" היא צחקה ונישקה אותי נשיקה עדינה בלחי, מתרחקת בחזרה, "ועוד ביומולדת שלי!"
"אף פעם" אמרתי לה ואחריי חיבוק אחרון היא נכנסה לביתה.
נשארתי לעוד מספר דקות מחוץ לבית שלה, מעשן סיגריה, נשען על המכונית, חיבבתי אותה.
גשם החל לרדת, טיפות- טיפות, זרקתי את הסיגריה על הקרקע ודרכתי עליה בפשטות לפני שהספיקה לכבות לבדה בעזרת הטיפות שהחלו להתגבר. התקדמתי אל המכונית שלי בחזרה, נרטב עד העצם אבל נהנה ממגע הגשם עליי, ברגע שפתחתי את דלת המאזדה הכסופה שלי- חום המכונית עטף אותי.
הבטתי שעון היד השחור שלי, השעה הייתה אחת עשרה וחצי בסה"כ והחשק לחזור בחזרה לדירה שלי בשעה מוקדמת יחסית לא היה גדול כל כך..
החלטתי לנסוע למועדון שהחברה יצאו אליו, להצטרף למסיבה.
הנסיעה ארכה מספר דקות, הגשם בחוץ כבר הפך לסערת רוחות ונראה היה כאילו עומד להמשיך למשך מספר ימים.
לבשתי את מעיל העור השחור שלי ששמרתי במושב האחורי ויצאתי מהמכונית אחריי שמצאתי מקום חניה מתאים.
התחלתי להתקדם לאורך שלט האורות המהבהב, היחיד שדלק לאורך כל הרחוב, לאוזניי החלה להישמע מוזיקת מועדונים קצבית. נכנסתי מהר, בורח מהגשם וזרקתי את המעיל לאחד הקצוות ברגע שנכנסתי. לעיניי התגלו בחורות בבגדים מינימליסטים רוקדות ברחבה וסביב כל אחת שלושה גברים לפחות- שיכורים... אולי לא.
"סטיב! אחי!!" הרגשתי פתאום מכה קטנה על כתף ימין שלי והסתובבתי למראה מור, אחד החברים הטובים שלי, "מה קורה גבר?" הוא שאל ושתה מבקבוק הבירה שהחזיק, "לא יצאת עם הבחורה.. ה..." הוא ניסה להיזכר בשם שלה, זז כמו שבד"כ היה עושה כשהיה שיכור, "ג'קי?"
"כן! היא!" הוא אמר ושתה שלוק נוסף, "בכל מקרה, בוא אנחנו יושבים... שם...." מור הצביע לכל מיני מקומות ונראה מבולבל, " בוא אחי, בוא!" אמרתי ותמכתי בהליכתו בזמן שהלכנו לכיוון החברה שישבו בקצה הבר.
"סטיבי! " קולות כולם נשמעו פתאום ברגע שהגעתי, "קח אחי! שתה!" ג'ק העביר אליי בקבוק בירה חצי גמור וקם מהשולחן הקטן שישבנו סביבו, "זה טוב זה! " הוא אמר והחל לצחוק צחוק לא ברור.
ישבנו בבר למשך כל הלילה שהחל להתערפל בשלב מסויים, הצחוקים זרמו והשתייה עוד יותר, רקדנו עד שהרגליים כאבו עם בחורות מזדמנות, פעם אחת- פעם אחרת. ולבסוף כשהגיע הבוקר וממש הכריחו אותנו לצאת מהמועדון, כל אחד מאיתנו יצא לדרכו. נכנסתי למכונית. אפילו מחשבה אחת על כך שאני שיכור ועדיף שאקח מונית לא עברה בראשי. אבל בדרך נס- הגעתי לדירה שלי.
+
השעה הייתה שמונה בבוקר, לא נרדמתי עדיין, אדרנלין זרם בדמי ולא יכולתי להפסיק לזוז – היפר כל כך.
החלטתי לנצל את הזמן הפנוי לפניי שאלך לאסוף את ג'קי ונכנסתי להתקלח, הגשם בחוץ עדיין סער, ומקלחת במים חמים הרגישה מעולה.
כשיצאתי מהמקלחת שמתי מגבת לבנה סביב החלק התחתון של גופי והבטתי במראה בפנים העייפות, עיניי הבד"כ כחולות היו אדומות מתשישות שלא הרגשתי, התזתי עליהן מים קרירים והרגעתי את עצמי מעט.
החלטתי לנסוע לעבודה- להעביר את הזמן.
לבשתי מכנס שחור ארוך וחולצת טי שחורה בשביל העבודה והבטתי במראה, מסדר את הקוצים החומים בג'ל .
לבשתי מעיל שחור מחמם, יצאתי מהבית ומיד נכנסתי למכונית שלי, נמלט מהגשם הסוער.
נשמתי עמוק והתנעתי את המכונית שלי, מדליק את החימום במהירות לפניי שאקפא מקור והתחלתי לנסוע לבית הקפה הנידח בקצה העיר שבו אני עובד – אם כבר להעביר את הזמן לפחות להרוויח מזה כמה גרושים.
כשהגעתי נשארתי בחוץ לעוד מספר דקות מתחת לגגון עץ קטן שמנע מהגשם להגיע אליי, הדלקתי סיגריה אחת ונשמתי עמוקות, מרגיע את עצמי בשאיפות קלילות, כמה שהדבר הזה מזיק – ככה אני לא יכול להפסיק. זו ממש הבריחה שלי למקום משלי.
ניצלתי את השאיפות האחרונות ולבסוף זרקתי את הסיגריה על הרצפה ומעכתי אותה לפניי שהספיקה לכבות בעזרת הגשם הסוער ונכנסתי אל בית הקפה, ריח מאפים הגיע אליי במהירות ומספר אנשים ליד שולחנות עץ ערוכים נגלו לעיניי , מוזיקה רגועה נשמעה ברקע ומטריות סגורות בפח פלסטיק כחול עמדו ליד הדלת.
"סטיבי!" אחת המלצריות קראה בשמי, מופתעת לראות אותי אחריי שלא הגעתי לעבודה תקופה ארוכה .
"היי רייצ'ל, מה נשמע?" שאלתי והורדתי את המעיל הרטוב שלי, מניח אותו על מתלה המעילים ונכנסתי למטבח לקחת את הסינר השחור והפנקס שלי.
-
עבדתי עד ארבע אחר הצהריים ורק באותם רגעים העייפות החלה להגיע- "למה לא לקחתי רגע לישון קצת?" חשבתי, אבל לישון- עכשיו? לא נראה לי. "אחריי שאחזיר את ג'קי אני מניח" מה שבטוח, אני לא אמות עד הערב.
סיימתי את המשמרת ויצאתי החוצה מהמסעדה, הגשם בחוץ לא פסק- יחד עם העייפות שלי, נכנסתי למכונית שלי ולמשך מספר שניות פשוט ישבתי וחשבתי- אולי לחזור הביתה ולתפוס קצת שינה?
אבל בסופו של דבר החלטתי להמשיך לבית של ג'קי. לא רציתי לאכזב אותה.
התחלתי לנסוע לכיוונה והתקשרתי להודיע לה שעוד כמה דקות אהיה שם ושתהייה מוכנה. היא ענתה בהתלהבות, היה כיף לשמוע אותה.
במהירות הגעתי אליה הביתה והיא חיכתה לי בחוץ מתחת למטריה אדומה. השיער השחור שלה היה מעט רטוב אך מפוזר על כתפייה בקלילות. לגופה היה מעיל לבן פרוותי ולרגליה סקיני ג'ינס שחור הנגמר במגפי עור לבנות.
ברגע שעצרתי מולה את המכונית היא נכנסה בחיוך רחב, " כל כך קר בחוץ!!" היא אמרה ונשפה על ידיה בחמימות.
"מזל טוב מתוקה." אמרתי וחיבקתי אותה חיבוק ארוך, "מה שלומך?"
"מעולה. עבר עליי יום מעולה!" החיוך לא ירד מפניה והבחנתי בסומק מתחת לעינייה הירוקות, " אז לאן אנחנו נוסעים?"
"הפתעה." אמרתי בחיוך, התנעתי את המכונית ונסענו משם, רוב הנסיעה הייתה שקטה, כמובן, חוץ מהגשם בחוץ והמוזיקה שהתנגנה מהרמקולים במכונית.
לבסוף הגענו לחוף הים, מן הסתם לא נכנסנו לים או לחוף עצמו בגלל הגשם, אבל עצם הישיבה שם הייתה שווה הכל, להביט ביום הופך ללילה והגשם נופל לכל עבר ולתוך הים הסוער.
"היי.. ג'קי" אמרתי וידי מחבקת סביב כתפה, " הבאתי לך משהו, ליום הולדת..." חייכתי וחיוך גדול עלה גם על שפתיה, הכנסתי את ידי לתוך המעיל השחור שלי והוצאתי ממנו קופסא קטנה ובתוכה המתנה שקניתי כמה ימים קודם לכן, " מזל טוב" אמרתי ונתתי לה את הקופסא האדומה, "לא... לא היית צריך." היא אמרה ונגעה בידי בעדינות בזמן שלקחה אותה, היא הביטה בי מופתעת, פותחת אותה.
"נו? מה את חושבת? חשבתי שתאהבי אותה היא עדינה וכל זה.."
"זה מדהים." היא הוציאה את השרשרת הכסופה והביטה בתליון הפיה הכסוף גם כן, "תודה סטיבן. תשים לי אותו?" היא שאלה, הבחנתי בדמעה קטנה שזלגה מעיניה, שמתי את השרשרת סביב צווארה ונישקתי אותה מאחור בעדינות.
היא סובבה את ראשה, נראית מופתעת מתמיד ואז קירבה את פניה לשלי באיטיות, נישקתי אותה, ברגע שעצמתי את עיניי העייפות הורגשה מחדש, הייתי חייב לישון –או לפחות לנוח.
"אז.." היא שאלה פתאום כשהתנתקנו והניחה את ראשה על החזה שלי, " לאן נלך עכשיו?"
"סוד." חייכתי והרמתי את ראשה, מנשק אותה שוב נשיקה עדינה יותר, " בואי" החזקתי בידה וליוויתי אותה בחזרה למכונית שלי.
אחריי כמעט שעה בחוף, התחלנו לנסוע בחזרה אל העיר, רציתי לקחת אותה אל אחת המסעדות במרכז העיר, לסיים את היום בארוחה טובה. עצרתי את המכונית ברמזור אדום, כבר בקושי ראיתי בעיניים מרוב העייפות.
התחלתי לנסוע שוב, מביט לצד שמאל שלי, "סטיבן! תיזהר!!" שמעתי במעורפל וניסיתי להזיז את ההגה, אבל כבר לא הרגשתי את ידיי מהעייפות ומשאית מצידה הימני של המכונית, הצד של ג'קי נכנסה במכונית שלי. עברתי באור אדום?
לא זכרתי כלום. לא ידעתי כלום.
-
כבר שנה עברה.
שנה מאז שהתעוררתי בבית החולים בלי שום תחושה בגפיים התחתונות.
אבל אני התעוררתי. והיא לא.
נזכרתי באותו הרגע, הרגע בו שאלתי שאלה שלא ידעתי מה תהייה התשובה עלייה.
"היא מתה." אמרו לי. היא מתה. בגלל שאני לא הייתי אחראי. הבטתי במראה עליה הייתה תלויה התמונה היחידה שלנו יחד- באותו חוף ים .
אז למה היא? אני הייתי לא אחראי, אני שתיתי כל הלילה וכמו אידיוט- לא לקחתי רגע- רגע אחד (!) בשביל לישון שעה-שעתיים-שלוש..
הזזתי את כיסא הגלגלים שלי מהמראה וחיכיתי שיגיעו לאסוף אותי לאזכרה שלה. החורף הראשון שעבר מאז שמתה. בגללי.
עדיף לאבד רגע בחיים.
מאשר את החיים ברגע.
