היה זה ערב אמצע השבוע. מערכת היחסים הרומנטית של
מרטין עלתה על שרתון והמשמרת בעבודה רק התארכה והתארכה. מילים כמו שאמרה לו, לא
שמע מרטין אף פעם. למרות הצעקות שחטף, כינויי הגנאי והאיומים, מרטין החליט עוד
בבוקר אותו היום לא לתת לדברים להשפיע עליו. ואיזו ברירה, סלחו לי, היתה לו, כאשר
מזה שלושה שבועות הוא ניסה כמיטב יכולתו להשאיר את אהבת האמת שלו לצדו וכאשר כל
ניסיון כזה, בין אם הושגה התקדמות ובין אם לא, התהפך בפניו והותיר כוויות כמו קערת
מרק חמה.
מרטין התנחם בכך שמטלות רבות לא היו באותה המשמרת
ואמר לעצמו שכנראה טעה לגביה. כנראה שאם היא דיברה אליו כפי שדיברה, סימן שראיית
העולם שלה אינה עולה בקנה אחד עם המציאות. המחשבה הזו הדהדה בראשו לעבר המשותף
שלהם, למספר אי הבנות תהומיות שלא יכול היה למצוא בהן היגיון. ככל שניסה יותר, כך
גדל המרחק מההיגיון הנשגב.
הוא לא היה רגיל לחטוף צעקות. תמיד היה אדם רגוע
והשרה אווירה של רוגע סביבו. תמיד האמין בטוב לב, בנעימות הליכות ובינינו, גם
באהבה. כעת, חשב, לא נותר הרבה מה לעשות. במשך השבועות האחרונים, כבר הוציא
ממערכתו כמות גדולה של תסכול, כאב, תחושת החמצה וחוסר צדק. יתכן שהפתיע את עצמו
ויתכן שלא, אך מרטין נותר רגוע גם באותו הערב. הוא השלים עם כך שעם כל הצער שבדבר,
אותה כנראה כבר לא יראה. וגם אם כן, היא לא תסביר לו פנים. הוא השלים גם עם כך
שלמרות שנסיבות אלה אינן באשמתו, אי הבנות מרכיבות חלק נכבד מהעולם. "לפחות
היתה לנו את התקופה היפה שלנו. חייכנו, צחקנו, התחבקנו ואהבנו. אלה היו רגעים
שפשוט שווה לחיות למענם."
ואכן, לא רבים הם בני העולם שמתמזל מזלם לחוות את
אשר חוו מרטין וחברתו לשעבר. הם התייחדו לראשונה בגינה נסתרת במרכזה ההומה של
העיר. שניהם הופתעו למצוא אותה, על שלל הנעימויות שהיו לה להציע. הם התיישבו אל
מול מונומנט שהיה מעוצב ברוח האימפריה הרומית, מתחת לסבך עלי העצים, כאשר מאחורי
גבם נפל מפל מרשרש שצינן את האוויר שנשמו והשרה אווירה אידילית. הפגישה הזו הציתה
חודשים מספר של אהבה סוערת, של חוויות משותפות אינספור, של רגעים שעשו את מרטין
למאושר. בתא מבודד בתודעתו, עוד נותר החלום ההוא שיזכו להיפגש שוב, שהיא תבין אותו
כמו שהוא מתכוון, על שלל הצדדים הבוהקים של טוב לבו.
יחדיו הם התגנבו פעמיים לקומה העשרים וחמש של
בניין יוקרה שהיה בתהליכי בניה. החוויה הזו נגעה במרטין עד עומקי נשמתו. הנוף
המדהים שהתגלה ממרומי הקומה חסרת החלונות, פניה היפיפיים שהביטו בו במבט מאוהב
ומוקסם, השקט, הצחקוק הקל שהחליפו. זו היתה יצירה קולנועית מבחינתו ואת הרגע ההוא
לעולם לא ישכח. אז הרגיש חי, אז הרגיש שאיתה ימצא את אושרו.
בכל הפעמים שבאה אליו, גרמה לו לחייך ולהרגיש בר
מזל על שנמצא בין החיים בעולם הזה. הם ניהלו שיחות אינטליגנטיות וחריפות, הצחיקו
אחד את השני עד לתחושת כבדות בבטן, ליטפו, נישקו וטרטרו אחד את השני בתשוקה חסרת
מעצורים. אף אחת מעולם לא גרמה למרטין לחוש מאוהב כפי שהתאהב בה. מעבר לכך, הם
יצרו קשר ללא מילים. ההבנה ביניהם הגיעה עד לכדי דיאלוגים שלמים שניהלו באמצעות
מבטים. הוא היה קולט את מילותיה, או מילותיהם של אנשים שהיו בקרבת מקום, מסתכל עליה,
היא היתה עונה לו במבטה והוא מצדו, היה מתאים מבט נוסף כמענה. האם יתכן שיחווה
משהו שמתקרב בגדולתו לקשר הטלפתי הזה? רק הזמן ימצא את התשובה.
בערב הזה הרגיש מרטין שכאב חוסר ההבנה של השבועות
האחרונים היה שווה את הכל. אופטימיות זהירה מילאה אותו ולאחר תקופה ארוכה, שוב החל
לראות את שביב התקווה מנצנץ במרחק.
לאחר סריקה קלה של עיתוני הערב, שבישרו על מלחמה
בפתח, הסתיימה משמרתו של מרטין והוא התהלך לאט לעבר תחנת האוטובוס לכיוון ביתו.
כשכבר כמעט הגיע לתחנה, חייכה אליו בחורה נאה. הוא הביט בה, סרק את פניה מרכה, עד
שפה, ממצח עד סנטר חינני והחליט שזה הזמן לחייך אליה בחזרה. פניה השתנו בעיוות
כתגובה לחיוכו. היא קברה את מבטו באדמה ועשתה רושם שהיא נגעלת, נרתעת ומפחדת. מרטין
התנער ממה שחשב שהיה פרי דמיונו וחיכה לאוטובוס בסבלנות האופיינית לו.
כשעלה ונכנס, הלך לירכתיו וצלל אל תוך מושב אחורי
נוח. מה רבה היתה פליאתו כאשר הרים את המבט ונתקל בה, בחברתו שצרחה עליו ברגעי
היעדר שפיות. תגובתו הראשונית היתה חיוך. הוא לא ראה אותה יותר משבוע ופניה הזכירו
לו עד כמה הוא עדיין אוהב אותה. היה נדמה לו שגם היא חייכה אליו בחזרה, אך מטר
המילים שיצאו מפיה לאחר מכן לא הותיר מקום לספק. מרטין כונה סטוקר פרוורטי, הואשם
בהתנהגות מגעילה ולא רחוק היה מלהוות קורבן לתלונה נלהבת בתחנת המשטרה הקרובה. זאת
כמובן, מבלי להוציא מילה מהפה. הוא חש אשם בכך שעלה על האוטובוס לכיוון ביתו שלו
ולא הבין מדוע היא היתה שם. זה לא היה מסלול שהתאים לסדר היום שלה.
לבסוף, לקראת חצות, הצליח מרטין לשוב הביתה. הוא
הפעיל את מערכת הסטריאו במיטב העוצמה, האזין לשיריו של לאונרד כהן הרומנטי, הדליק
טבק ושקע בטראנס של עצבות קלה והשלמה. לדקה נדמה לו שעוצמות השמע בשיר lover, lover, lover
מתעתעות בו עד לכדי תרועה רמה, אך כעבור דקות מספר שקע בתרדמה.
מרטין התעורר כפי שהיה רגיל, מהשמש, רק שאור השמש
של בוקר זה לא היה כתמול שלשום. הוא ניער את השמיכה מעליו וניסה להבין מהיכן נובעת
תחושת האושר המוזרה הזו שחש. הדבר הראשון ששם אליו לב היה שקרני השמש שעל גופו
אינן מחממות אותו. אז כבר פקח את עיניו, הביט סביב והתקשה לתאר במחשבתו את שראה.
בחול שלא היה חול, תחת שמש שלא האירה כשמש,
בטמפרטורה שלא היתה חמה, לא קרה ולא פושרת, אל מול אגם שלא היה מורכב ממים ועצי
פרי פורחים שלא הריחו, ראה מרטין אותה. היא חייכה אליו. הפעם היה זה חיוך מלא
ומרטין התמלא בתחושה נעלה. "שלום," אמרה, "טוב לראות אותך. חשבתי
כבר שאיבדנו אחד את השני לנצח. עכשיו אני מבינה הכל, עכשיו אני יודעת היכן טעיתי
בשיפוטי והיכן טעית אתה. עכשיו נוכל להיות ביחד. מצחיק שנדרשו מלחמה והרג בשביל
שזה יתאפשר, אבל אין זה משנה יותר. שלום."
