עולם חדש

'זה לא הוגן שהסוף מגיע לו ככה בלי התראה מוקדמת' חשב לעצמו אברהם.

אברהם בן ה58 השתחרר מהכלא לפני עשרה ימים לאחר 25 שנה של ימי דין  שהיו שגרת גיהינום אין סופית. בימים אלו של חשבון נפש הוא הבין את גודל הרוע שהוא זרע בעולם. הוא ישב עם כמה מהפושעים הנתעבים ביותר שאפשר להעלות על הדעת ואפילו הם התנהגו אליו כמו אל טינופת המין האנושי,'היש לפושעים שכאלה מוסר?' תהה בימים שנמרחו באפור , כשפושעים מנדים אותך אתה תוהה איפה נמתח הגבול ומהו הקו שאחריו לאדם כבר אין סליחה.

25 שנה הוא חיי את חייו באמונה שגורלו נחרץ ואפילו הימים שעברו והתקרבו למועד שחרורו לא שייכנעו אותו שהוא יזכה לנשום את האוויר האמיתי,זה שמחוץ לקירות. אחר היה מפתח תקוות כדי לשרוד אבל אברהם  אינו זקוק לתקווה. הוא ידע שישרוד אותם,זה העונש שנתנו לו ואין לו לאן לברוח. לכן לא התרגש בעת שפשט את מדי האסיר, לא הזיל דמעה כששערי הברזל נפתחו בחריקה, לא חייך למגע הרוח הקרה על פניו ולא היה מופתע למראה אדם מעבר לכביש, העונש של החברה תם וכעת מגיע העונש של הגורל.

                                      **************************************

 לילי התעוררה כבר לפני כמה דקות אבל לא העזה לפקוח את העיניים כדי לגלות שבעלה לא שוכב במיטה שלצידה, בעיניים עצומות היא ראתה את חשכת הלילה ואת אדם צועד ברחובות,  מבטו מהופנט, ליבה התמלא בדאגה.

כבר ברגע שהתאהבה בו גילתה את כל הכאב שגופו מאכסן, כבר אז ראתה את הפיצוץ שיגיע ביום מין הימים , היא צפתה בעצמה חבולה מהדף הפצצה שתזרוק אותה לקרקע רועדת אבל כבר היה מאוחר מידי,היא כבלה את עצמה אליו. גם כשסיפר לה על הסיבה, על אבא שלו והמשפט והחיים במשפחה אומנת לא נרתעה. לעיתים הייתה שוכחת ממנה, מהפצצה המתקתקת בגופו של בן זוגה ולאחר תקופה מאוד קצרה בעלה. אבל לפני כמה שבועות היא הרגישה, לפי איך שהוא התנהג פתאום .עוד לפני שהביטה על התאריך, עוד לפני שהעיזה לשאול מתי? הבינה שיום שחרורו קרב ובא. ושאין דבר שבכוחה לעשות .כמו צופה בהצגה שאת סופה  כבר ידעה מראש.

בחשכת הלילה הזו לילי העיזה סוף סוף לפקוח את העיניים ולמשש את הסדינים הנטושים שלצידה, למרות שלא הייתה מופתעת היא לא הצליחה להפסיק לבכות.

                                            ******************************************

אברהם יושב בכורסא הישנה שלו, הסצנה הזאת יכלה להיראות כאילו היא מתרחשת לפני 25 שנה אילולא שכבת האבק העבה על הרצפה והרהיטים, אברהם המזדקן והדממה ברחבי הבית.

ניראה ששום דבר לא השתנה, העולם הוא אותו עולם, האוויר הוא בדיוק אותו אוויר שברחבת הכלא. התחושה הזאת, שהעולם עצר מלכת מלווה אותו מהרגע שהביט בעינו של אדם,שאת מבטו פגש מעבר לכביש .הוא זיהה אותו לא לפי תווי הפנים או מבנה הגוף, כל דמיון לילד שהיה פעם אבד.הוא זיהה אותו לפי העיניים , זיהה את השנאה שהוא עצמו זרע וטיפח, וידע שאלו יכולות להיות עיניו של אדם אחד בלבד.

יושב בכורסא הישנה שלו הוא חיכה לגורל שלו ,לאדם .שלפני 25 שנה ביום אחד אברהם, אבא שלו הפך לגורלו.

בתוך אינסוף של אשמה אברהם היה מוכן לסבול על מעשיו, אבל על אף הידיעה על הסוף שתמיד ידע שיגיע, הוא פחד ממנו, הוא לא האמין בגלגול נשמות ולא פחד מאלוהים שמחכה בצד השני להעניש אותו על מעשיו. הוא פחד לחדול להיות, להפסיק להתקיים ושום התרעה מוקדמת ככל שתהיה לא יכלה להגן עליו  מהפחד הזה.

'זה לא הוגן שהסוף מגיע לו ככה בלי התראה מוקדמת' חשב לעצמו אברהם הוא לא היה צריך לפקוח את העיניים בשביל לדעת שאדם שם.

הדבר האחרון שהרגיש היה הקליע שמפלח את גופו.

                    ***************************************************

ביום שכזה אתה מצפה לדבר מה יוצא מגדר הרגיל, אתה צופה פאניקה, בהלה וכאוס. אתה מדמיין בעיני רוחך את כל גיבורי העל מופיעים ומושיעים את העולם הזה מגורל אכזר או את עצמך טובע עם שאר האנושות במעמקים.

אבל  עם שחר, ביום בו אדם צעד ברחובות חזרה לביתו, כשהשמש הפציעה והחלה להאיר את הרחובות, אנשים התעוררו לעוד יום רגיל וגילו שדבר מכל זה לא קרה.

לכן המשיכו בחייהם כרגיל, רק אדם הבחין בשינוי, הוא פשט את בגדיו, נכנס למקומו במיטה לצד לילי ועטף אותה בזרועותיו ,היא הסתובבה לעברו וחייכה חיוך מעמיד פנים, הוא חייך בחזרה וידע, שהעולם כפי שהוא הכיר אותו בא אל קיצו.