חורף, תחילת נובמבר, עוד מעט אחגוג יום הולדת, יום הולדת ראשון של אחרי הצבא, את החשבון אתם כבר בטח יודעים לעשות, ניסיתי לחפש את עצמי, ללימודים לא היה לי עוד כסף, גם לא בדיוק שרציתי, חיפשתי עבודה לעשות קצת כסף והכל בידי שמיים מה שיקרה. מצאתי עבודה במשרד בעיר לא גדולה מרחק של חצי שעה באוטובוס כשאין פקקים ודי נהניתי שם
אנשים נחמדים, מנהל חביב לא זועף וכך בסיום יום העבודה הראשון שלי כשגשם זלעפות בחוץ (אמא שלי אומרת שתמיד ככה זה בנובמבר גם כשילדה אותי היה גשם חזק אולי הזיל דמעות של שמחה שנולדתי? לא יודעת)הייתי חמושה במעיל ומטריה רעדתי כולי ורצתי לכוון האוטובוס מכונית לבנה עצרה לידי,הנהג פתח מעט את החלון ושאל: "לאן?,אפשר להציע לך טרמפ"?
שאלתי לכוון וזה היה ממש בדרך לביתי, שמחתי, קיפלתי את עצמי ואת המטריה נכנסתי למכונית רטובה כולי, התנצלתי על המושב הרטוב שגופי ישאיר כשהגענו סמוך לביתי, ביקשתי
שיעצור - חייכתי זכרתי להגיד תודה ונעלמתי בין הבתים,..
למחרת, שוב באותה השעה...בדרכי לאוטובוס..המכונית הלבנה, עליתי בלי לשאול שאלות ועוד לפני שרציתי להיות עם עצמי לתהות, האיש התחיל לשוחח, סיפר על עבודתו, מנכ"ל באיזו חברה, סיפר על ילדיו, שאל כמה שאלות, ובדק אם אני יכולה להתעכב כדי שנחמם אל לבנו באיזה כוס קפה מהביל וקרואסון
לא שהיה לי משהו מיוחד לעשות, סה"כ להכנס לארבע קירות, לבדידות מעיקה אולי לבהות בתקרה,לכתוב על מה שכואב, לדמיין וזהו. הסכמתי ונכנסנו לבית הקפה הקרוב שוחחנו שעה
הקפה באמת חימם את לבי וגופי, הזמנתי עוגת גבינה והוא קרואסון גדול ומתוק (כמעט כמוהו) סיפרתי לו שעוד מעט אני אמורה לחגוג יום הולדת, והוא הבטיח שהוא יכין הפתעה
הייתי נבוכה, חייכתי ושתקתי. (תמיד אמרו לי תהיי יפה ותשתקי)
למחרת בעבודה, סיפרתי לחברה טובה את הסיפור כך עבר לו עוד יום מצאתי את עצמי מהרהרת בו, תוהה האם שוב אפגוש בו
כעבור שבוע, סיימתי את יום העבודה, נפרדתי מחברתי, ובדרכי לאוטובוס....נסענו שוב לבית הקפה וקבענו שבערב בשעה 9 יאסוף אותי ונטייל. כך התחילה לה ידידות של מפגשים, החלפנו מספרי טלפון והתחלתי לחלום בחורף,בסתיו ובהקיץ
שוחחנו ארוכות,שעות ואז ערב אחד זה קרה, רציתי לברוח מרגעים קשים והסכמתי להצעתו שנסע לאיזה בית מלון
היינו שם שלוש שעות וזה היה מטריף, משכר והמון אהבה
שמעולם לא חוויתי,לא ידעתי, שבתי לביתי כשאני שיכורה מאהבה, המון רגעים של אהבה שהשאירו את הכאבים מאחור
למחרת, סיפרתי לחברתי בעבודה, שהכרתי גבר מבוגר ממני בהרבה שנים, נחמד, אדיב, גנטלמן אמיתי
שעת הצהריים הגיעה, בדיוק תכננו חברתי ואני ללכת לאכול בחדר האוכל, ואז נכנס למשרד, גבוה משיכמו ומעלה, חברתי קמה לקראתו וקראה: "אבא, מה אתה עושה כאן"? חיבקה אותו בחום. נאלמתי והיה יותר טוב אם הייתי "נעלמתי" רגליי לא זזו, נשימתי נעתקה ואז חברתי אומרת לי: "תכירי את אבא שלי".
לחצתי את ידו - שתקתי. רק העיניים דיברו - פחדתי שגם פעימות הלב ירעידו את החדר. בשעות אחה"צ והערב, חכיתי לטלפון שלו, שבושש.
למחרת, הגעתי לעבודה, עצובה ועצורה משהו, כל חיי עברו באותה שניה לנגד עיניי, ילדות,נערות,צבא ועכשיו עם האהבה הזו שנפלה עלי .
הייתי לבד במשרד, שקט דממה, והטלפון שהעיר אותי בעצם מהמחשבות, חברתי התקשרה לספר שאביה נפטר בלילה, דום לב, הלוויתו תערך היום בשעה 4. הרגשתי שהחמצן לא מגיע בדיוק למוח, לא קלטתי, הנחתי הטלפון ושתקתי.
ב-4 התאספנו כולם בבית העלמין, שם פגשתי לראשונה את אשתו, ואת שאר ילדיו, בכיתי, הדמעות לא עצרו לשניה נוגעת בלבד שלי, האיש שאהבתי נפטר, איננו כבר, איך ממשיכים?
למה? מה קרה?
ובאוויר "אל מלא רחמים" ואיפה הרחמים?
פרפר לבן רפרף מול עיניי התיישב על כתפי ושמעתי שלוחש: "אהבתי אותך מאוד את היית האישה של חיי הבטחתי להפתיע אותך, לא הספקתי"
דמעות ניגרו מעיניי כנחל אל הים.
לא ידעתי איך מכאן ממשיכים את החיים.
הגעתי אליהם הביתה במהלך השיבעה
רציתי גם לשבת על האיש שלי, על האיש
שרק נכנס לחיי וצבע לי אותם בוורוד ניער אבק
אבל הוא כבר איננו, האיש שלי הלך.
לאחר שבוע, יריה פילחה את השקט בבית העלמין
חברתי היתה שרועה על רגבי האדמה וזרי הפרחים
שעוד לא הספיקו להתייבש..
