בטיפול

בטיפול / [©רבקה ירון]

"למה?"

קרן ניצבת מול איתן, ד"ר איתן בן ארי, כשזה מוכן לשבת אצל השולחן במטבח של המרפאה, שעת הצהריים, כריך על הצלחת, כוס קפה בידו. הקפה רועד מן ההפתעה. 

"סליחה?" איתן מניח את הכוס על השולחן ונותר עומד. קרן סורקת אותו. הנה המומחה שביקשה לטפל בה. ברגע זה נעלם הגבר הצעיר, האלגנטי, השרמנטי, שלפני כעשר שנים לכד את לִבהּ כשרשם לה תרופה להמשך טיפול אצל הפסיכולוגית ההיא (עדנה? כן), ובעקבות כמה משפטים בפגישה אחת, קרן החליטה לבקש העברה. הפסיכולוגית הסכימה ברצון: "הפעם אַת הבוחרת במטפל, לא המרפאה, לא לפי הסֵדֶר. סימן מצוין." קרן עוד נפגשה עם עדנה, בהמתנה למקום שיתפנה אצל ד"ר בן ארי.

"קרן, קרה משהו? בעצם, מה אַת עושה כאן? אַת הרי- ואני בהפסקת צהריים- " איתן מתיישב באי-נחת, עדיין המום. מי היה אומר. קרן שכחה את גינוניה. מתעשת וקובע: "אני מבין שיש לך משהו דחוף. אטלפן למזכירה ואקבע תור בשבילך עוד היום, אחרי המטופל האחרון שיש לי, בסדר?" מיד שולף את הנייד ומתכונן לנגיסה בכריך.

"לא." לא. לא הפעם. קרן לא מוכנה להמתין. "לא מפריע לי שתאכל, ודרך אגב, בתיאבון, לא מפריע לי שתשתה, לא מפריע לי שאעמוד. אבל – עכשיו. עכשיו אני רוצה לדעת למה."

אתמול בערב, מאז שאיילת, שכנתה וחברתה לעבודה, כמעט טרקה את דלת דירתה לפניה, קרן ניסתה לשחזר את קורותיה מזה קרוב לשלושים שנה. איכשהו היא זכרה הרבה אירועים, לא מעט שחזורים. זכרה גם הערות, גם תגובות שלה-עצמה, אפילו תגובות האחרים לתגובותיה. שנים. שנים רבות היא "בטיפול". ושנים רבות ששום דבר לא זז.

התגלית הראשונה שאמורה הייתה לקדם אותה נתגלתה כשקרן סיפרה, בתום לב, כמה אִמהּ אישה יפה וכמה כו-לם מתפעלים מיופיהּ, ואיך אִמהּ תמיד מנַחשת כשהיא שואלת אותם, מיד אחרי שחבריהם יצאו את הבית: "נו? נכון שכולם אמרו 'איזו אישה יפה אימא שלך'?" מי שטיפל בה ראשון – סבא טוב לב – העיר: "הסיפור של שלגייה והמלכה." "מה פתאום?" קרן הזדעקה, גם אֶת האחים שלי היא שואלת!" "והם כולם רווקים, נכון?" העיר לה אותו סבא-מטפל. "אז מה? הם צעירים, וגם אני צעירה- " וזהו. קרן רתחה מזעם ומיהרה לספר לכל חברותיה על התקרית הבלתי נעימה. אתמול בערב נזכרה שבמשך כמה שבועות, כשישבה עם חברותיה בבית קפה בפגישתן השבועית, נהגה להעלות שוב ושוב את התקרית תוך כדי סיפורים על מצבה בטיפול.

התגלית השנייה – לא הייתה תגלית שנייה. רק אתמול בערב הבינה קרן שאט, אט, איבדה את כל חברותיה. אחרי הפעם הראשונה – הקבוצה התפרקה לכאורה, – קרן הקפידה בכל שנה להירשם לחוג או שניים – חוג לציור, לקולנוע, להיסטוריה, למלאכת יד (שם למדה לתפור תיקי לבד או קטיפה, רקומים, שיהיו מקור פרנסתה לעתיד), לטיולים. ו- שוב ושוב, אותו סיפור: שנה, שנתיים – וקרן מצאה עצמה לבד. לא ייתכן שכל קבוצה התפרקה, מתפרקת. אמנם נכון, היא המשיכה בטיפול (עם השנים החליפה  מטפלים לא מעטים), אבל תמיד הייתה זקוקה לתמיכה של קבוצת התייחסות, של חברוֹת. להן סיפרה הכול, ועליהן סיפרה אצל מטפליה המתחלפים. וכשנוצר הקשר עם דורון –

דורון. נשוי עם בעיות. כל עוד לא תתחתן אִתו – כל עוד הוא יישאר נשוי, – הכול יהיה בסדר. דורון לא יקום ויעזוב. לא. הוא זקוק לה יותר ממה שהיא זקוקה לו. אז משהו בכל זאת התקדם במהלך שנות הטיפול.

קרן הספיקה לעבור דרך די הרבה קבוצות חברתיות כאלה שנוצרות על בסיס חוגים שנתיים עד שהגיעה לד"ר איתן בן ארי, ועברה דרך עוד כמה במהלך שנות טיפולהּ אצלו. במהלך אחת הפגישות קרן סיפרה לו, בעצב: "עוד פעם אני בפני שוקת שבורה – הקבוצה סיימה את חייה." איתן המתין להמשך דבריה. כשזה לא בא, שאל והציע: "מה דעתך להשתתף בקבוצה טיפולית? אנחנו כבר סוגרים שש שנים ולא ממש התקדמנו." ומיהר להוסיף: "גם כך אנחנו אמורים לסיים. נותרו לנו חמש-שש פגישות. זאת הזדמנות בשבילך."

אתמול קרן זכרה את הכאב שחדר לתוכה, קר, משונן, הישר אל לבה ועצביה, כאשר שמעה את דבריו של ד"ר בן ארי – של איתן. ובכל זאת, ההצעה קסמה לה: קבוצה טיפולית. חברויוֹת חדשות. אולי איזה גבר אחר, נוסף – מי יודע. לכן הסכימה.

ברם – כן, גם בקבוצה הטיפולית נשנה סיפור שלה: קרן יצרה חברויוֹת עם כמה משתתפים והחברויות האלה הסתיימו אחת-אחת. לפני כשנה עזבה את הקבוצה.

ואתמול בערב התברר לה שאפילו איילת כבר לא מוכנה להקשיב לה.

להקשיב.

לה.

לקרן. להקשיב לקרן.

כמו שקרן הקשיבה לאִמהּ היפה.

כמו שאִמהּ היפה הקשיבה אך ורק ל- "כן, אימא, כו-לם אמרו שאַת אישה יפיפייה."   

"למה?"

ד"ר איתן בן ארי מוותר על ארוחת צהריים ומשתיק את חרחורי הריב של בטנו הרעבה בלגימת קפה.

"אוקיי. לא דחוף לך, בוער לך. 'למה' מה?"

"למה לא ניערת אותי? למה לא היית ברור, מפורש?"

"ברור- מפורש- על מה אַת מדברת, למען השם?"

"על הדַבֶּרֶת שלי."

שתיקה. קצרה.

"עכשיו אני כולי אוזן." ד"ר איתן בן ארי נראה מוקסם.

"למה לא יכולת להעיר לי, לומר לי במפורש: 'קרן, אַת עושה מה שאִמך היפה עושה: רוצה שכולם יתמקדו בה. כיוון שהיא יפיפייה, היא דנה ביופיהּ. בה-עצמה. כיוון שאַת לא בטוחה שאַת יפיפייה, אַת מעלה נושאים אחרים – תמיד עלייך, תמיד קשורים בך.' טוב, אולי לא בדיוק במילים האלה, אולי לא זֶה בדיוק הסיכום, אולי- " קרן מפסיקה כי ד"ר בן ארי קם וניגש אליה.

"או-הו, קרן, אמרתי. ואַת הכחשת."

שניהם עומדים.

אחר כעשרים שניות קרן מהנהנת. "נכון." 

וכעבור שנייה: "אם כן, זֶה צריך להיות רק ככה?"

"רק ככה."

שני אנשים שווים עומדים.

קרן. איילת פותחת את דלת דירתהּ בזהירות.

"לא, לא איכנס, איילת. רק – מה דעתך שנצא לשתות ונדבר עלייך? זאת אומרת, אַת תדברי ואני אקשיב."