חזרה ליצירות
סיפורים

שדדה אותי זקנה ברחוב

שי?! | (15/05/2013 14:18) | 115 צפיות | | ייצא ל | יצוא ל
הלכתי ברחוב לכיוון הדירה שלי בלילה אחרי העבודה, כשאני תשוש, עייף, רעב, ומתוסכל מינית. בידי הייתה לי מזוודה שחורה, מלאה בכסף שעבדתי, ועמלתי בשבילו קשה. כשלפתע, משום מקום הרגשתי יד נוגעת בגבי, אז הסתובבתי ולפתע קבלתי אגרוף חזק לפנים ונפלתי ארצה והמזוודה עפה מידי. הרמתי את מבטי מההלומה שקבלתי, כשלפתע אני רואה לנגד עיניי זקנה, חולצתה הייתה תכלת, שערה היה קצר ולבלן, וידיה היו גבריות : "היי, למה עשית את זה?" שאלתי אותה וניסתי לקום, אך היא הדפה אותי בעזרת רגליה על הרצפה. "מה את רוצה ממני? מה עשיתי?" שאלתי אך היא שתקה עדיין. הלכה למזוודה שלי, התיישבה על קצות האצבעות רגליה, פתחה אותה, ולנגד עינה ראתה את כספי שעליו עמלתי כל כך קשה, והתחילה להכניס אותו לכייסה הגדולים. "היי! זה הכסף שלי!" צעקתי עליה ושוב פעם באתי לקום אך היא קפצה עלי והדפה אותי שנית על הרצפה "למה את עושה את זה?!" שאלתי אותה "מה השם שלך?!" שאלתי "ישראלה." ענתה בקור רוח תוך כדי שהיא מכניסה את כספי לכייסה הגדולים "אבל עבדתי כל – כך קשה בשבילו, וככה את פשוט מכניסה את כל ידייך לכספי וחומדת אותו מבלי לחשוב עלי?" "חמוד," השיבה ישראלה "אני לא בת אדם כמוך, אני אלה בכלל. ובני האדם, אתם מצרך יקר מאד, בעצם היותכם חיים אתם צריכים לשלם על זה כסף. מה נראה לך? שלאלוהים היה זול לייצר אותכם ואת העולם הזה? הוא עד עכשיו בחובות עתק בגללכם!" "באמת? איפה אלוהים הזה כל הזמן?" שאלתי "אלוהים?" אמרה ישראלה וגיחכה "אלוהים עושה שעות נוספות בתור מלצר בשביל החלב, אתם הייתם עסקה כל כך לא משתלמת בשבילו – כל המין האנושי, כל המין האנושי," "אבל מה אני קשור? תביאי לי בסה"כ להמשיך בחיי. עבדתי קשה בשביל להגיע לכאן, ועכשיו יש לי עוד הרבה חובות שאותם אני צריך לשלם, ורצונות שרוצים לפרוח ממני. בבקשה, אל תיקחי לי את הכל!" זעקתי לישראלה והיא סיימה לקחת את כל כספי לכיסה "אל תדאג חומד, את המזוודה אני משאירה לך פה, איך תשים בה את הכסף בשבילי בפעם הבאה." ישראלה חייכה, כנפיים צחורות וגדולות יצאו מגבה והיא עפה לדרכה.
ואני, אני נשארתי זרוק על הרצפה, מחכה שמשהו טוב כבר יקרה. חשבתי על זה שהיא צודקת, עצם היותי יצור חיי בעולם הזה, עולה לי כסף. כאילו כל מהות חיי, ארצה ולא, תהיה סביב כסף, סביב עבודה קשה. כנראה שבחיים לא אוכל לחיות את חיי בהנאה ללא חפיסה של ירוקים בכיסי.
אז בכיתי קצת, אבל לאחר כמה זמן התעשתי, כיווצתי אגרופים ואמרתי לעצמי שאני לא אפול לתוך זה.
וצטטי את "עדיף כישלון מפוער! וחלומות במגירה" של דודו טסה.

אומרים על בנאדם שמת: " שתהיה מנוחות עולמים" זאת אומרת שיהיה לו שקט.
אבל מחיר השקט, עולה הרבה מאד – מאד - מאד - מאד – רעש,
וגם שכ"רד.

תגובות

חזרה ליצירות