"אתה
לא מי שאתה," אמר לי מסמר הערב "אז מי?? אולי שיענו לי על זה כבר!"
אמרתי והטחתי את ידי בחוזקה על הדלפק וכל הבר הסתכל עליו לרגע ולאחר רגע חזרו כולם
לדיבורים "אתה מי שאנשים חושבים שאתה ושאתה חושב שהם חושבים עליך,"
"סבכת אותי," השבתי לו "שאתה מסתכל עלי, מה אתה רואה?"
"אממ – מסמר, חתיכת מתכת דפוקה וחלודה," "אוקיי, וככה אני באמת
מרגיש לידך, אבל מסמר. בסה"כ חתיכת מתכת עלובה וחלודה. אבל יש כאלה שרואים בי
משהו אחר. הם רואים בי דבר שבלעדיו התמונה יכולה ליפול, הם רואים בי דבר שתומך,
דבר יציב וחזק. בכלל לא אכפת להם שאני כבר חלודה דפוקה ועלובה. הם רואים בי משהו
של תמיכה שבלעדיהם היה קשה להם מאד להסתדר בחיים. וככה אני גם מרגיש וחושב שאני
איתם, שהם לא יכולים בלעדי." "אוקיי, ונגיד שאני לוקח את הבולשיט שלך
תשומת ליבי, מה זה אומר עלי?" "איך אתה מרגיש?" "מרגיש מאד קיצוני
בתחושות של אנשים כלפיי. שמע, בתור שעון יד ההבעות אליי כל הזמן אחרות. לפעמים
מסתכלים עלי בחיוך ואני מרגיש טוב, ולפעמים מביטים אליי בתדהמה ומתחילים להילחץ ורוץ."
"אוקיי, ואיך זה מרגיש? מי אתה באותם הרגעים שאתה רואה את העיניים המבוהלות
מסתכלות עליך, ולאחר רגע זעה קרה נוטפת מתחתך?" "לא יודע, שאני רק מאכזב,
שחבל שהייתי קיים. שבלעדי היה פחות ידע, וידע זה רק דבר שמזיק." "אוקיי,
אבל זה לא קשור לשיחה שלנו- " אמר המסמר שמחזיק את דלפק הבר "- אתה לא
מי שאתה, אתה לא מבין. זה שאתה שעון ואתה מראה את השעה, ומידי פעם זה שעונד אותך
מסתכל עליך לא אומר שאתה זה באמת אתה. תנסה לחשוב יותר ממה שאתה מתאר לעצמך. תפסיק
קצת את המחוג הפנימי שלך. ותקשיב פעם אחת למנוע שבלעדיו אתה לא קיים בכלל. בלי
הבוס שלך או עם הבוס שלך אתה עדיין רק בסה"כ שעון שמתקתק ומתקתק לו. אתה יודע
גם עץ שנופל ביער לא יעשה שום רעש אם אף אחד לא יהיה בקרבתו. אם אתה מבין מה אני
אומר לך, אתה לא באמת לרגע היית אתה בכל הזמן הזה, אתה מעבר לשעון." אמר מסמר
הערב החלוד "אינני מבין את המסר היוצא מפיך הארור! אתה סתם מסבן את מחשבותיי
במכבסת הכלום העוברת לך בראש!"
צעקתי
על המסמר ולפתע הבוס שלי הרים אותי לאוויר, כיוון אותי למנורה, הסתכל מה השעה,
עיניו נפקחו לרווחה כאילו קרה משהו רע.
לאחר רגע היינו אני והוא מחוץ לבר, עלינו על האופניים
ונסענו במהירות שיא לאינשהו. אינני מכיר את הדרך
בה הבוס שלי נהג. זאת הייתה דרך אפר בן הרבה בניינים גדולים וזוהרים שנצצו
לי בקרנית המחוג. האופניים עצרו, הבוס שלי זרק אותם ארצה והחל לרוץ במהירות אל תוך
חדר מדרגות חשוך, היד שלי עליה הייתי ענוד התרוממה ודפקה בחוזקה על דלת חומה
וגדולה. הדלת נפתחה ואור אדום הגיח אליי וסנוור אותי. נכנסו אל תוך חדר אדום כולו,
לא הסתכלתי לראות כלום חוץ מכמה תמונות שמציור על גבי הבד שלהם ברביות עירומות עם
שערות ערווה. הבוס הזיז אותי במהירות וראיתי לפתע פניהם צחורות של אישה סינית. היא
סימנה באצבע שלה לשקט, היא הורידה את הבגדים, גם הבוס שלי הוריד את שלו. מה קורה
כאן? הסינית ירדה על ארבע כשהבוס שלי עירום לחלוטין, הבוס שלי החזיק בשערותיה
כשראשה עולה ויורד לאט, לאט בגופו. הרגשתי זיעה חמה שהתחילה לנזול עלי. הבוס החזיק
את שערותיה חזק יותר. הרגשתי זאת כי הוא כינס את ידיף לאגרוף וזה מרמז לאורגזמה
מצידו. לפתע הבוס שלי הרים את הסינית בפרעות מאיבר מינו, נישק אותה וזרק אותה על
מזרון קרוע שהיה על הרצפה. הוא עליה, לקח את ידו שעליה הייתי ענוג, והכניס אצבע
לתוך איבר מינה. יכלתי לחוש בריח הנפלט ממנה, היה לזה ריח זעה, ביצה, דג, וקינמון.
אינני מבין מה הוא מוצא, או יותר נכון – מחפש לה שמה. אבל זה עשה לו טוב, לאחר כמה
דקות הוא התחיל להכניס עוד כמה אצבעות, ואז לאט, לאט את כל כף ידו אל תוך איבר
מינה. בחיי לא שמעתי באמת אדם, אבל את הצרחה שלה שכמעט שברה לי את הזכוכית כן
שמעתי. לאט, לאט ראיתי שגם אני מתקרב לאיבר מינה, לפתע הרגשתי שהרצועה שלי הולכת
ונפתחת. החור בין רגליה היה פתוח מאד לרווחה, הרגשתי שאני לאט, לאט מחליק. רציתי
לצעוק לו שיזהר רגע! אני עלול ליפול לתוכה! אך לא הצלחתי בכלל הזכוכית אטמה את כל
המילים שרציתי להוציא מהמחוגים שלי. הרצועה נפתחה, ונפלתי אל תוך תוכה של הסינית.
היה מאד רטוב ולח. ראיתי את באצבעות, ניסתי לתפוס אותן אך הן הכניסו אותי יותר
ויותר לתוכה. לאחר כמה רגעים האצבעות חדלו מלהיכנס, ואז נכנס לתוכה איבר המין של
הבוס שלי שעליו קונדום, ניסיתי לתפוס אותו אך הוא החליק, ניסיתי עם האבזם אך חוץ
מלחתוך מעט את הקונדום לא עשיתי כלום ונכנסתי לתוך תוכה יותר. לפתע זרם של זרע שבא
מאיבר המין של הבוס שלי שטף אותי. ראיתי שהזרע בורח מהחתיכה שקרעתי בטעות
מהקונדום. הזרע שטף אותי, התחבר אליי, ואיתו נכנסתי אל תוך שק אוויר בתוך הסינית
ואז לרגע הצלחתי לשמוע את המנוע שלי זז, נהפך איטי יותר ונכבה אל כילו והכל נהפך
שחור כאילו סוף העולם הגיע סוף כל סוף.
-
כעבור עשרים וארבע
שנים -
"לירון!" שמעתי אותה צועקת לי כשיצאתי
מהעבודה. הסתובבתי אליה, היא הלחות גרמה לכל הפרצוף היפה שלה להזיע. היא התקרבה
אליי, שערה הארוך והחום דילג איתה. לאט, לאט ראיתי את עורה הצחור מתקרב אליי, היא
הגיע אליי, עמדה מולי. נשמותיה היו שקטות, היא תפסה בעדינות בידי ואמרה לי בלחש:
"אני יודעת שזה מוזר כל מה שקורה בינינו. בכל זאת,
אתה סיני ואני ישראלית צברית. אבל רק שתדע שאני רואה אותך כמוני שאני מסתכלת עליך
בעיניים הקטנות האלה שלך." היא נשקה אותי, הלכתי מעט אחורה והתנגשתי בקיר של
בניין ומשהו שרט אותי ברגל ונרתעתי בגללו. "קרה משהו?" היא שאלה,
הסתכלתי על הדבר ששרט אותי וראיתי שזה היה מסמר ואני חייכתי "למה אתה
מחייך?" היא שאלה "סתם.. מסמר הערב שרט אותי." השבתי לה, באתי
לקראתה ונשקתי אותה כמו שלא נשקתי דבר מעולם.
ולפתע הרגשתי את עצמי.
