"והרי בחדשות," אמר השדרן בטלוויזיה, "הבן אדם שהשמש יצאה לו מהתחת..." המשיך, ואני נתקעתי על זה.
הראש שלי היה בעודף סקרנות כך שלא התייחסתי כלל לשאר האייטמים שנאמרו.
"מה זאת אומרת הבן אדם שהשמש זורחת לו מהתחת?" שאלתי את לירון.
"לא זורחת," תיקנה אותי, "אלה יוצאת. יוצאת לו מהתחת."
הרמתי גבות וחיבקתי את לירון מתחת לשמיכת הצמר החמה כשישבנו על הספה בסלון בדירה שלנו.
"בוב..." אמרה לירון בקול מתחנף.
"מממ..." השבתי.
"אולי תעשה לנו תה? קר לי בידיים ושלך קרות," אמרה.
"תשימי אותם מתחת התחת ושבי עליהם. ואז תראי איך הם יתחממו," השבתי לה והיא שתקה ועשתה פרצוף עצוב.
"טוב כוסעמק!" אמרתי וקמתי בכניעה מהספה.
"שני סוכר, ולא הרבה זמן את התיון, אני לא אוהבת..."
"כן גברתי," השבתי לה ונכנסתי למטבח.
בדקתי אם יש מים בקומקום הלבן וראיתי שפס המדידה האדום מסמן שאין מים בכלל. הרמתי את הקומקום בכדי למלא בו מים ולפתע הוא היה לי כבד מאד.
"למה אתה כל כך כבד?" שאלתי את הקומקום ופתחתי את המכסה שלו, הסתכלתי בתוכו ולנגד עיניי ראיתי שיש בו לא אחרת מדב פנדה קטן שנרדם בתוכו.
"בוב!" צעקתי אל לירון.
"מה בוב?" החזירה לי מהסלון.
"את חייבת לבוא לראות!!" צעקתי.
"די איכס, מה יש ג'וק?" שאלה.
"לא ג'וק, דוב פנדה בתוך הקומקום," השבתי לה.
"איכסהה בובה. עכשיו אני לא יכולה לשתות יותר מהקומקום הזה."
"לא נו, אני רציני... יש דב פנדה קטן שישן לנו בתוך הקומקום."
הרמתי את הקומקום בשביל ללכת להראות לה אותו אך הקומקום היה כבד מאד, ונאלצתי לאחוז בו חזק בשתי ידי. הלכתי איתו באיטיות, הגעתי לסלון. לירון ישבה על הספה כשהישבן שלה יושב על כפות ידיה. "את חייבת לראות!" אמרתי לה והתכוונתי לקרב את הקומקום בעדינות אל פניה, אך לפתע החלקתי מקצה שמיכת הצמר שהיה על הרצפה והקומקום, עם דב הפנדה הקטן בתוכו החליקו לי מהידיים ונפלו 'בסלואו מושן' על הרצפה.
"לאאאאאאא..." צעקתי ולירון הסתכלה על המתרחש באימה.
הקומקום נקש בחוזקה על הרצפה, אני קפצתי במהירות על הספה, ובטעות קפצתי על לירון שהשמיעה קול זעקה. הסתכלתי על הקומקום הזרוק על הרצפה באימה, שמא דוב הפנדה הקטן יתעורר ויתנקם בנו על כי הערנו אותו משנת החורף. לפתע הקומקום זז מעט, ולאחר רגע שהרגיש כמו נצח ראיתי שתי כפות ידיים קטנות ולבנות תופסות את דפנות הקומקום ושנייה אחרי זה ראשו של דוב הפנדה ביצבץ. אני ולירון הסתכלנו עליו בפחד. דב הפנדה הקטן הסתכל עלינו בעיניים כתומות, ולאחר רגע חייך חיוך רך ומרושע כאחד. הדב הסיט את מבטו מאיתנו והסתכל על הטלוויזיה. הוא יצא מתוך הקומקום והסתכל על הטלוויזיה אשר בדיוק באותה השנייה החלה לשדר את האייטם על האיש שהשמש יוצאת לו מהתחת.
"היי!" שמענו פתאום את קולו של הדוב, "למה לא אמרתם לי שהכתבה על האיש עם התחת החלה?" שאל אותנו והתקרב לעברנו באיטיות. פרוותו השחורה-לבנה נראתה לנו ענקית משום מה. הוא נראה חמוד ועדין למדי, אבל ציפורניו השחורות, הגדולות והמושחזות הטילו עלינו את אימתם.
"לך מפה דוב קקה," צעקתי לעברו.
"שקט, הוא עוד יהרוג את שנינו," לירון לחשה לעברי.
דוב הפנדה קפץ על הספה, התיישב לידינו, והחל לצפות בכתבה על האיש שהשמש יוצאת לו כל יום מהתחת ואנחנו רק הבטנו בו בפליאה.
היה זה איש בסביבות גיל הארבעים לחייו, הוא היה שמנמן ופניו נאות. אותו איש נהג לקום כל חייו, השכם בבוקר לעבודה בפרדס. נהג להוריד את מכנסיו ותחתוניו. לאחר מכן היה משעין את גבו קדימה כדי שהישבן שלו יהיה מכוון לשמים לכיוון מזרח, ולאחר שנייה נקודה קטנה של אור הייתה עפה לשמים למקום בו הוא כיוון והזריחה הייתה מתחילה.
כפות ידיה של לירון היו קפואות, היא החלה לרעוד, וחיממה אותן בעזרת אדים שהוציאה מפיה. ואחר כך שפשפה יד אחת בשנייה. הדוב הביט עליה ואמר: "את יודעת מה עוזר לחימום כפות הידיים נכון?"
"מה?" שאלה.
"את פשוט יושבת עליהן, והטוסיק שלך כבר יחמם לך אותן." השיב לה
"אמרתי לך..." הנהנתי, ולירון כבר לא יכלה להתווכח, כי דובי פנדה אף פעם לא טועים. תשאלי את האיש שהשמש יוצאת לו מהתחת כל בוקר.
"והאייטם הבא שלנו: - " המשיך מגיש הטלוויזיה "הוא על מלאכים שלא מחליפים תחתונים כל יום." וזה מצחיק, כי את זה ידעתי כבר ממזמן.
ומאז ועד היום שלושתם יושבים על הספה החומה בסלון וצופים בטלוויזיה. היא, הוא ודוב הפנדה. לא שותים כלום, רק יושבים על הספה. ומחכים גם הם שהשמש תצא להם מאותו חור שחור שיודע לחמם גם כשלא צריך.
