נראה לי זה הכל משחק
מקדים למשהו שבחיים אותי לא יוביל.
את צוחקת, שיניים
לבנות
אני קופץ לנהר השחור
ברגליים עייפות
צאו רגעים, שיכנס לי
הנצח
עצור זמן, שאגע בך
לנצח
את השותף החדש שלי לניידת מצאתי כשהוא לובש בגדי
חקי ירוקים בלילה, בין הסמטה האלמונית לרחוב הגדוש במחשבות. הוא הסריח בגלל הצפרדע
הגדולה שהוא ישן לידה, והיה מבולבל בגלל "דברי הערך" (כך הוא מתאר את
אותם סיגריות מקולקלות) שספג לגופו. אז שאלתי אותו "היי, אתה! רוצה להתגייס
למשטרה?" והוא תחילה נבהל, לאחר מכן צחק, אחרי זה שתק, מלמל משהו שנשמע כמו :
"גם ככה אין לנו מה להפסיד" בא ללחוץ לי את היד, אך התעלמתי מידו מכיוון
שהייתה מלוכלכת מכל הקקי והזבובים שנדבקו אליו עם השנים "פשוט תכנס לניידת
מאחור," אמרתי לו ופתחתי את הדלת. הוא ישר נכנס, ומבלי לומר מילה פשוט נשכב
במושב האחורי ונרדם.
כל מה שהתנדף ממנו היה רק סירחון, זה מה שנותר
לאיש שלא קילח מעצמו את החיים כל ערב כמו כל אדם, סירחון. כנראה שזהו ריח החיים אם
לא מקלחים את היום יום כל הזמן מאתנו.
אז הגענו לתוך תחנת הירקון, כששוטרים אחרים שאלו
אותי : "מה ההומלס הזה עשה?" השבתי "כלום, הוא איתי, והוא עוד יעשה
הרבה." רובם הרימו גבה, חלקם גיחכו וזרקו לו הערות מעצבנות כמו : "בונאה
אתה ירון! חתיכת שועל חסר תקנה!" גם קרן עמדה שמה, שערה המתולתל החליק לו
בטעיות על הקיר עליו היא נשענה כשענה את הסיגריה שלה בחדר המדרגות. אך קרן לא
דיברה, רק הסתכלה עלי, ועליו. ועל שתינו היא הכריזה במבטה הקר שמצבנו עגום. אז
הגענו אל מול המשרד שלי, אמרתי לו "חכה רגע פה ואל תזוז לשום מקום!"
נכנסתי למשרד שלי, השלתי את מדיי, במקומם לבשתי את בגדיי האזרחות שלי, שהם ג'ינס
שחור וחולצה לבנה קצרה והדוקה עם "וי" שהבליטה את כל השרירים במקומות
הנכונים. הוצאתי מהמגירה את מפתחות דירתי, יצאתי מהחדר והוא לא היה שמה. נעלם.
התחלתי לחפש אותו במסדרונות השחורים והצפופים של התחנה, וכשנתקלתי באותם שוטרים הם
אותי שאלו "ירון? איפה כלב האשפתות שלך?" ואני לא עניתי להם והמשכתי
הלאה בחיפושים אחרי השותף שלי.
ירדתי למרטפי התחנה, שמה ראיתי אותו ליד הצפרדע,
מחבק אותה, בעיניים אדומות מתרגש מכל מנת חסד שהיא מביאה לו. התקרבתי אליו, ובשקט
אמרתי לו "סוף עונת הצפרדעים תמה." הוצאתי מכיסי חטיף שוקולד, פתחתי
אותו, ורק רחש העטיפה המושלת מחטיף השוקולד הקטן שלי גרמה לפיו לירר. הוא הסתכל
עליו בעיניים רעבות לטעם, רעבות לחמלה אנושית ואני חייכתי חיוך קטן והצעתי לו חתיכה.
הוא מיד התקרב אליי, אני הגשתי לו את החטיף כאילו היה באמת כלב אשפתות ואמרתי לו
שיום אחד כל זה יהיה שלך.
נכנסו לרכב האזרחי הלבן, הישן והטוב שלי ונסענו
משם. "לאן?" הוא שאל אותו מהמושב האחורי כשהוא מלקק את עטיפת החטיף.
נהנה, לא כמוני, מכל שעירית פירור שעוד נותרה בו. לא לוקח כלום כמובן מאליו.
תמיד ידעתי שאנשים שמעריכים את החיים נמצאים
לרוב בשוליי החיים, במקום שבו אין לך כלום, אתה לומד לעריך את הכלל, לא משנה מה
הוא.
נסענו ונסענו עד שהגענו לגשר הירקון "הירקון
נופל ונשפך לים," אמרתי "הזונות גם." השלים אותי. "יפה"
חשבתי לעצמי. ירדנו מהרכב, עמדנו על הגשר עצמו, כשמה שנותר ממראות הכוכבים שעשן
המפעלים מסתיר משתקף על המים. הוא הצביע לי על כוכב אחד שהשתקף על המים, עצם עיניו
והנהן ל"כן". אני הסתכלתי על אותו כוכב קטן שהיה עטוף בן הרבה כוכבים
אחרים הרבה יותר גדולים ומרשמים ממנו. הוצאתי מכיסי עוד חטיף שוקולד ושחקתי עם
העטיפה שלו שהוציאה את הצלילים המגרים, הוא פקח עיניו, הסתכל עלי עם מבט שרעב לעוד
עונג וחיבה אנושית, אך הפעם איני מסרתי לו את החטיף, פשוט זרקתי אותו למים, בדיוק
לנקודה שבה הוא הצביע על הכוכב שבשמים. והוא, כמו שחשבתי, ישר זינק אל תוך מי
הירקון המסריחים במטרה לתפוס את אותו חטיף. אני שתקתי, וראיתי אותו שוחה לכיוון
השוקולד וכשהגיע אליו, לפתע החל לזרוח ואור לבן לבוהק יצא מעורו ומענייו יצאו קרן
אורות בוהקים. הקול לפתע הוא פתח את פיו לרווחה ומתוך תוכו יצאו בוואט אחת הרבה
קולות של אנשים נשים וטף "ירון!" צעק ולסת פיו נפקחה לרווחה ונהייתה
ענקית כמו לסת של נחש ענק שבה לבלוע פיל. אני הוצאתי את כל דבריי מהכיסים, שמתי
אותם ארצה וקפצתי יישר לאחר מכן אל תוך המים, שחיתי אליו, פיו עדיין היה פתוח
לרווחה, הכנסתי את שתי ידיי אל תוך פיו עד שהגעתי לבטנו, מתוכו הוצאתי את ליבו
שהיה עשוי מנפט גולמי. לפתע מגבו יצאו כנפיים לבנות, והוא עף למעלה, לכיוון הכוכב
הקטן והלבן. הכנסתי את לב הנפט לכיסי, עליתי חזרה לגשר, הסתכלתי על השתקפות במים
של הכוכב הקטן הזה שכל ההומלסים שאני אוסף כל אישון לילה מצביעים עליו, וראיתי
אותו עף למעלה. לשמים, שמה ימצא גן עדן, שיש בו שבעים ושתים צפרדעים בתולים שמה
יוכל לחיות סוף כל סוף בשלווה.
ולי, מה שנותר בכיס, זה זהב שחור של הומלס שהפך
לבן.
בו אעטור את כל מצחי, ואתו אבוא אלייך, אסביר לך
עליו מחדש
כי מה את מבינה? מה את מבינה?
