פוסטים

סיפוריה של אמא תמיד היו מרתקים, היא תמיד סיפרה על ילדותה בעיראק. איך בילדותה אספו הוריה את החפצים שלהם ועלו ארצה. כאן בארץ לקחו להם את תעודות הזהות, ואחרי מסעות רבים אשר כללו ישיבה במעצר קצרה, הם מגיעים לביתה של הדודה חיה ברזני ז"ל בירושלים.

בעיראק, כך אמא סיפרה-למשפחתה היה בית גדול ורחב, ואביה מרדכי זכה ליחס של כבוד מצד שכניו הערבים. ובכלל השכנות עם תושבי המקום המוסלמים הייתה טובה וידידותית, היהודים והערבים חיו בשלום עד שהכל ניגמר בערב אחד, ואת הכבוד החליפה הסכין המגואלת בדם.

אימי נולדה בעיר מוסול, שם כמובן התגוררה עם משפחתה עד שמלאו לה תשע שנים. בחייה הקצרים בעיראק רכשה לעצמה אימי המון חוכמת חיים, והשלימה אותה עם עלייתה ארצה והשתלבותה בחייה החדשים.

בארץ, ובעודה בת תשע בלבד, הפכה אימי לאישה קטנה המבשלת, מנקה ומכבסת ובכלל עורכת את כל עבודות הבית, לפי שביעות רצונם של אביה, אחיה וגיסתה. היא גם עבדה במשק בית בביתם של אחרים עבור הפרוטה השחוקה, וכדי לעזור בפרנסת הבית.

כילד אני זוכר את החיים בצל המנטאליות העיראקית: השפה והמבטא הבולט, הבישול המתובלן והמאפים המיוחדים. ואולי במהותי אני צבר טיפוסי, אך בראשי אני עיראקי לחלוטין והכל בזכותה של אמא.

המנטליות העיראקית כללה גם את תרופות הסבתא למיניהן, כמו למשל: הארק הנמרח על הבטן והגב, או שתיית שמן קיק כשהבטן כואבת ונפוחה, ועוד ועוד....

והיה את הסלנג העיראקי, והוא מתובלן בעברית ובערבית כאחת. וזה היה נישמע די מצחיק לפעמים.

והיו את הביטויים, שרק אמא במבטא העיראקי שלה הצליחה לומר ולבטא: "חמדלה, השתעלתו, פקת בטני, יכתי (אחותי), שאת פירושם של ביטויים אלו כמובן שאיני מבין עד עצם היום הזה. והיו עוד כל מיני אפיזודות יפות ומשונות.

והיו המפגשים אצל דודה חיה ז"ל, שם התכנסו כל נשות המשפחה, לערב בישולים וריחות משכרים. ומכל הבא ליד: קובה אדומה, קובה חמוסטה, קובה סלק, קובה נבולסיה שמנונית וריחנית המתפצפצת בפה. הלפת והחמוצים, והסחוג החריף הירוק, ממולאי הגפן, התרד והכרוב, הפלפלים הממולאים, הקישואים, החצילים והסלטים הרבים. והכל היה מלווה בשירה אדירה ובערבית כמובן, בצהלולים, ובמחיאות כפיים. הייתה שמחה גדולה החוזרת על עצמה כל מספר חודשים בביתה של הדודה הנכבדה.

אמא הביאה איתה מעיראק גם מנהגים הקשורים לעדה, ושרשה אותם היטב בחיים שלנו. נצמדנו היטב לחוכמתה, והיא אשר סללה לנו את הדרך לחיים בוגרים ומלאי משמעות, לדרך ארץ ולאהבת האדם והבורא. להתמתן בשעת צורך ולשאוף תמיד למעלה. כך הצליחה אמא והצלחנו אני ילדיה לרכוש גב ובסיס חזק ואיתן להתמודדות עם קשיי החיים, על אשר גדלנו בבית קטן והצטופפנו שבעה נפשות בחדר אחד, ובכל זאת גדלנו כמקשה אחת אוהבת ומגובשת.

היום כשאני מבקר את אימי בביתה, אני מבקש ממנה לשמוע עוד סיפורים אשר ישמעו מפיה כאגדות מלכות. מפיה הדברים תמיד נשמעים מרתקים ומכובדים. וסיפורים רבים יש לה לאמא, קצרים או ארוכים, יפים ומשמעותיים, אך לעולם אינם משעממים.

סגור

איזה יופי ממש מהאנשים / 21/03/2014 20:03