סרט וירטואלי חשוב - עזרו להפיצו

למעני, למענך, למעננו

גיבורים בעל כורחם

בתחילה נקבע הטכס הראשון לזכר הנרצחים והנרצחות באולם קטן של משכן אמנויות הבמה בהרצליה. ובאופן מפתיע עוד ועוד משתתפים ביקשו להיות נוכחים בו. כ-550 אנשים ביקשו להגיע, והם רק חלק מזערי מכלל משפחות שנחתה עליה מכת הרצח בישראל. הללו ביקשו לזכור ולא לשכוח, להזכיר את קיומם ואת זכר יקיריהם, לזעוק על הסתמיות בהם נקטלו חיים.

דממה זועקת כיסתה את אולם 14 במרכז הירידים שבגני התערוכה תל אביב. שקט שרר כשנשאו דברים נציג משרד המשפטים, נציג המשטרה, ואישים נוספים בכירים. איש לא זז ממקומו.

אחר כך הודלקו נרות זיכרון, אחד אחד עלו אב, אם, אח, או מישהו אחר מבני המשפחה, סיפרו על הרצח הפרטי של יקירם, הוסיפו מספר מילים, והדליקו נר לזכרו או לזכרה.

"אין צורך במחיאות כפיים, תודה," הדגיש השייח הדרוזי אמין כנעאן, שבתו נרצחה על ידי בעלה, "אנחנו חזקים, לא ניתן לפושעים המתועבים את הסיפוק לשבור אותנו," הדהדו מילותיו כמבקש לחזק את מאות הלבבות השבורים. הוא הדליק נר לזכרה וירד מן הבמה.

"גם ההורים אשמים," הפנתה אם אחרת אצבע מאשימה כלפי הורי הנער שרצח את בנה קייס אבו סיאם, "הם לא היו ערניים מספיק לסימנים המקדימים," טענה ורעד עבר בגב המאזינים.

אחר כך עבר המיקרופון ברחבי האולם ושמות הנרצחים נישאו בחלל האובדן. רז חג'ג' זכרונו לברכה. גנית צינמן. אריה גזית, יהי זכרו ברוך. קייס אבו סיאם, אללה ירחמו. ז'קלין רואס, השם ינקום דמה, ועוד רבים אחרים. וצלילי פסנתר נוגים פרטו על נימי הנפש הדוויה.

אל ארגון משפחות נרצחים ונרצחות התוודעתי בשנת 2008 כשנקראתי על ידי יושבת הראש הגב' לרה צינמן לערוך בהתנדבות סדנת כתיבה טיפולית עבורם. מעט מאוד ידעתי אודותיהם. לפני המפגש הראשון עמם קראתי חומר רקע באינטרנט, הכנתי את עצמי, וחשבתי כי אני יודעת במה המדובר.

נרצחים. הרי אין כמעט שבוע שאיני נתקלת בתקשורת במקרה רצח כזה או אחר. וממשיכה הלאה... כמוני, כמוכם. שהרי די לנו מאינספור ההתמודדויות במדינה שלנו: בעיות כלכליות, קונפליקטים בין דתיים לחילוניים, ימנים לשמאלנים, שכול צבאי, פיגועים, ומה לא. די לנו! גדושה כוס הסבל ואין מקום בלב להכיל זוועה נוספת שנדמה כי זרה היא, כה רחוקה.

בתחילת המפגש הצגתי את עצמי ולאחר מכן כל אחד מן הנוכחים נתבקש להציג את עצמו.

אימא של...אבא של...אח של...הבת של...זה כל מה שהיה להם לומר על עצמם, דבר לא מעבר לזה. כאילו אין מקצוע זולת זה, אין עיסוק, אין תחביב ואין עולם.

אין עולם, ואין נחמה.

כשהסתיים המפגש, פסעתי אל מכוניתי כשהקיר האטום שלי עטף אותי מכל צדדיי. זו החומה המגוננת שלי, המהווה מחסה בטוח מפני מטח הירי שהלם בי. העדפתי שיסוכך עלי, ויעשה את אשר מצופה ממנו.

רק כשנתיישבתי ליד ההגה, שמעתי בבירור את צליל התרסקותו, את הלמות הלב, את המיתר שפקע בי, ולא הצלחתי לעצור את הטענות כנגד עצמי שלוו בקילוחי דמעות.

איפה הייתי?

איזו אטומה אני?

איך לא התעוררתי?

כן, גם אני עוברת לעמוד הבא בעיתון, חולפת ביעף על הידיעות האלה, ומבקשת שלא תיגענה בי.

ועדיין משהו בתוכי ניחם, הרגיע: "אין לך מספיק צרות משלך? זה טבעי. מה את הקטנה יכולה כבר לעשות כנגד התופעות הזניחות האלה. הרי רצח תמיד יהיה, כבר מימות התנ"ך, קין והבל. תירגעי, את מאה אחוז."

עשרה מפגשים העברתי להם, חלק אחזו בעט, חלק לא. אחדים התחברו למילים, אחרים לא. ונפרדתי מהם, חזרתי אל חיי, ואל עיסוקיי.

ובוקר אחד לרה צינמן התקשרה: "חשבתי אולי תוכלי להרצות בפנינו על האינטרנט, איך לכתוב טוקבקים ולהגביר את תודעת הציבור לבעיה הזו באוכלוסיה."

"רצינו לעשות סרט עבור הארגון, תוכלי לעזור לנו כתסריטאית?" נעשתה עוד פנייה חודש לאחר מכן.

"חשבנו להוציא ברושור," ניסחתי איתם, ונידבתי את חברי מאיר כהן שהיה בעל בית דפוס, להדפיס זאת עבורם ברושור זה, ללא תשלום.

"זה עלול לקרות לכל אחד," זעק הסלוגן שהגינו מעל דפי הברושור המתומצת. ואט אט הפכתי לחלק בלתי נפרד מהארגון הזה. ראיתי את חברי הארגון, בינה גזית, אילנה חג'ג', לרה צינמן, ואחרים-רצים מפגישה לפגישה, מנסים לגייס כספים, נוסעים לכנסת לומר את דברם, מארגנים כנסים, מחתימים על עצומה.

למען מי?

זו הייתה הפעם הראשונה שחשתי את החומה שיצרתי סביבי מתמוטטת כליל בקול נפץ אדיר, כשהתשובה הזו התבהרה לי:

למעני.

למענך.

למעננו.

ההכרה בזכויות משפחות הנרצחים עשתה כברת דרך גדולה מאז שנת 1998, כשהוקם הארגון. מרכזי סיוע לנפגעי עבירות המתה, הוקמו עבורם. המשפט הפרטי והנוראי של חלקם כבר נחתם ונסגר בפסק דין כזה או אחר, צודק יותר או הרבה פחות, אך נפשם אינה רוגעת. הם פועלים, מתרוצצים, מבקשים לשנות חוקים, לתקן עוולות שכבר חוו על בשרם. לא למען עצמם. למען מי?

למעני, למענך, למעננו, כדי לשנות את פני החברה, לנסות למנוע את הרצח הבא, את הישנותם של מקרים שכאלה.

זה בלתי אפשרי, מהדהד בוודאי קול פנימי בתוכנו. רוצחים – תמיד יהיו, הם קיימים משחר ההיסטוריה. כן, גם תאונות דרכים. במקום בו נוסעות מכוניות צפויות התנגשויות, במקום בו נמצאים בני אדם יש קונפליקטים העלולים להסתיים בזוועה. אם כך, לשם מה לנסות לאכוף חוקים כמו אי אחיזת טלפון נייד בזמן נסיעה, עצירה ברמזור אדום, שיפור התשתיות, רמזור צמתים מסוכנות. עזבו אתכם משטויות, מה שהיה או מה שיהיה.

או שלא...

הייתם רוצים שזה שקטל את חיי בתכם, יואשם בהריגה ולא ברצח כי דקר אותה רק פעם אחת? ישב שבע שנים בבית חולים פסיכיאטרי, ויירפא באורח פלא? ששותפו לרצח שיצא עם סכין ביד, יבצע עבודות שירות במשך חודשים אחדים ואחר כך ימשיך את חייו?

נו טוב, למה לחשוב על זה, לי זה לא יקרה, אירועים שכאלה מתרחשים רק בשכונות קשות ונידחות, קורים לאנשים המתעסקים בתחומים אפורים משהו. אי שם, רחוק רחוק. אלה הם מקרים זניחים. 140 מקרי רצח בשנה בסך הכול, שהם 700 מקרי רצח בחמש שנים, 2800 מקרי רצח בעשרים שנה, ועוד היד נטויה. האלימות גוברת, הסכין ביד, ויש! יש זועק!

זה עלול לקרות גם פה מתחת לבית. ויש מי שמכיר את הליקויים והעוולות מקרוב. כאלה המאזינים רוב קשב לחדשות ושוברים עבורנו את החומה המגוננת שיצרנו כדי לא לחשוב, על מנת להסיט כל דאגה כזבוב טורדן. אלא שהזבוב הטורדני הזה אומר את האמת. הוא אינו נותן מנוח, והוא קורא לנו להתעורר, להסיט ליבנו לרגע לאלה הלוחמים עבורנו, מבקשים שמקרים כשלהם לא יישנו עוד לעולם, או לפחות יופחתו באופן משמעותי. שנער יוכל לשאת סכין בכיסו ואיש לא יאכוף את החוק האוסר על כך מפורשות, שהסדרי הטיעון לא יבוצעו כדי לנקות את שולחנו של השופט במקרים חמורים כמו רצח.

זה הזמן להתבונן במראת חיינו ולומר בפה מלא: ככה לא הייתי רוצה לראות את פני החברה בה ילדיי גדלים.

"ארץ אלימה," הוא שיר של יוסי גמזו, המתמצת את הדברים באופן בהיר כל כך. והנה בתים אחדים ממנו:

    יוסי גמזו
אֶרֶץ אַלִּימָה

וַדַּאי שֶלֹּא נָעִים לוֹמַר זֹאת עַל גַּלֵּי הָאֶתֶר
וְאֶת הַלֵּב זֶה מְמַלֵּא בּוּשָה וְגַם כְּלִמָּה
אֲבָל בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן הָפַכְנוּ בֵּין הַיֶּתֶר
לַמְרוֹת יֻמְרַת "אוֹר לַגּוֹיִים" לְאֶרֶץ אַלִּימָה.

וְזֶה שֶלַּגּוֹיִים עַצְמָם בָּאַלִּימוּת אֵין חֹסֶר
אֵינֶנּוּ מְנַחֵם אוֹתָנוּ כְּלָל, כִּי אִם תָּמִיד
חָשַבְנוּ שֶבַּתְּחוּם הַזֶּה אֲנַחְנוּ עוֹד רַק בֹּסֶר
הֲרֵי שֶנֹּכַח נוֹרְמַת הַפְּשִיעָה הָעוֹלָמִית
הִבְשַלְנוּ בְּהֶחְלֵט בְּהִתְחַשֵּב בִּמְמַדֶּיהָ
שֶל אֻכְלוּסְיַת אַרְצֵנוּ וּבָרֶצַח הַיּוֹמִי
אִם בִּדְקִירוֹת סַכִּין בַּפָּאבִּים אוֹ בִּסְאַת פְּחָדֶיָה
שֶל הֲרִיגַת נָשִים וָטַף בְּרֵקוֹרְדּ לְאֻמִּי
שֶלֹּא יָדַעְנוּ דֻגְמָתוֹ שָנִים...

... וְהָאֶזְרָח מִן הַשּוּרָה שוֹאֵל עַצְמוֹ בְּפַחַד
לְמוּל אֵיכוּת-חַיִּים יוֹרֶדֶת וְאִיּוּם כָּפוּי:
מָתַי כְּבָר יִתְעַשְתּוּ שוֹמְרֵי הַחֹק כֻּלָּם בְּיַחַד
וּבִטְחוֹנֵנוּ הָאִישִי יַחְזֹר לִהְיוֹת שָפוּי?

מָתַי נֶחְדַּל לִהְיוֹת כִּסְדוֹם וַעֲמוֹרָה בְּאֶרֶץ
שֶהַדִּבֵּר הַקְּלָאסִי "לֹא תִרְצַח" בָּהּ יִשָּמֵר
וְהַמִּמְסָד יָקוּם סוֹפְסוֹף וְיַעֲמֹד בַּפֶּרֶץ
לְמִמּוּשוֹ שֶל מָה שֶהַדִּבֵּר הַזֶּה אוֹמֵר.

הם בעלי "הניסיון" (לצערם, לצערנו). הם הלוחמים למעננו. עצרו רגע לחשוב על עצמכם, על החברה בה אתם חיים ואיכשהו, מתרגלים לחיות בה כגזירה משמים. עוד מעשה רצח ועוד אחד, ואיפה הזעקה שלנו כאזרחים?

כל 64 שעות נרצח אזרח בישראל.

1.8 מקרי רצח ל-100 אלף תושבים.

וזה מפחיד, נרצה או לא נרצה. לא בכדי בנינו חומה כה איתנה למנוע מן המחשבה הזו להגיע אלינו.

יש מה לעשות, יש הרבה מאוד מה לעשות. ויש מי שמוכן להקדיש ימים ולילות כדי לשנות את המצב, לעצור את הסחף הנוראי המתרחש סביבנו. את יקיריהם הם לא יוכלו להחזיר לחיים, אך הם פועלים למען אלה שעדיין חיים, למען חיים אחרים בתכלית.

ארגון משפחות נרצחים ונרצחות. גיבורים בעל כורחם.