אוקיי.
אני בוחן אותה
בוחנת אותו
בוחנים אותנו
בוחנים אתכם
בוחנים עכשיו
בוחנים אחר כך
בוחנים אותי
בוחן אותה
בוחנת אתכם
כאן -
- ועכשיו
אתם בוחנים אותי
בוחן אתכם.
החלטתי שאני מחליט לגדל זקן, כך אנשים סוף כל
סוף יתחילו להפסיק להמשיך אליי. כל הנערות, כל המבוגרות, כל ההומאים וכל אלה שהם
חסרי ביטחון עצמי ורוצים לראות גבר יפה באמת לידם יפסיקו לרצות בקרבתי ויתנו לי
קצת שלווה.
אז התחלתי לגדל זקן, ארוך, את שערות ראשי הפסקתי
לספר ובכללי נהפכתי להיות בן אדם יותר מוזנח, רק כך אמצע לעצמי את השקט הנפשי שלי
באמת.
התפטרתי מעבודתי הקבועה גם, לא יכולתי לראות כל
יום את אותן ואותם לקוחות, באים אליי, מביאים לי יותר מידי תשומת לב שאליה אני אף
פעם לא מוכן באמת. שמתי כובע טמבל כחול על ראשי והחלטתי לחפש את עצמי תחילה בעיר
החטא, תל אביב שמה. שמה השתעממתי לרקוד על ספסל באמצע הרחוב בשביל לעשות קצת כסף
לשכר דירה, רציתי להרגיש הכי בודד בעולם ותל אביב זו הייתה העיר המדויקת לעבור אליה.
ככל שיש יותר מידי קשים בכוס, ככה ההשפעה של האלכוהול מזערית יותר. ואני גם ככה
הייתי שיכור טבעי. שיכור מהכלום, שיכור מהריח, שיכור מפיח של כל הרכבות הנודדות
שנוסעות וחופות על פני השטח הריק שנקרא לו "אני".
עד שיום אחד
יום אחד ישבתי על ספסל, באמצע כיכר, כשלידי מבלי
לשים לב התיישבה מישהי, עיניים תכולות מביטות לג'ונט קטן שהיא הוציאה מכיסה, ועל
נייר הג'וינט רשומים הרבה מילים. פה בשרני החזיק את הג'וינט, ויד דקה ולבנה עשתה
את זה, והדליקה את האש.
ככה , בנשימה הראשונה והשנייה הריאות של הבחורה
תכולת העיניים התמלאו ופיזרו לאוויר העומד עשן בצורות אותיות שריחפו ודלגו באוויר.
לפתע הרגשתי שמשהו נוזל לי על היד, הסתכלתי עליה
וראיתי שאני בעצם מירר על היד שלי. חיוך נגע לי לפתע בלב, הסבתי את מבטי אל
הבחורה, וראיתי שזה החיוך שלה, נספג לי עמוק בתוך הגוף.
"היי, קח." אמרה ויד קטנה הגישה לי את
הג'וינט . הנהנתי ל'תודה'
החזקתי את הג'ונט בידי, הסתכלתי עליו, ועל
האותיות הקטנות שכתובות עליו,
ולקחתי שאכטה ענוגה ולפתע ראיתי חוף ים לבן,
קולות של שחפים נשאים באוויר ובריזה קלה ליטפה את עורי. על שפת הים ראיתי וילון גדול
ואדום, זרוק לו על שפת החוף. מי הים מתנגשים בו ודוחפים אותו לעבר החוף יותר
ויותר. התקרבתי אליו, שירת השחפים עלתה על עוצמת הגלים. הגעתי לווילון שהיה מלוכלך
מחול הים. הרמתי אותו בעדינות וראיתי שתחתיו
ישנו בקבוק זכוכית שבתוכו פתק מגולגל. הוצאתי את
הפתק
ובו היה רשום במילים האלה : " אם אתה קורא
אותי, מצאת את משאלת ליבך."
טשטוש קל סנוור את עיניי ולפתע, התנערתי וראיתי
שאני עדיין יושב על אותו ספסל כשהג'וינט עדיין בידי. היא הסתכלה עלי, עיניים
תכולות הנהנו לי שהכל יהיה בסדר. העברתי עליה את הג'וינט והיא הנהנה לי
"שלא".
"מה זה החומר הזה?" שאלתי אותו, והיא
אמרה לי שכדאי לי לעלות איתה למונית השירות הבאה. "לאן?" שאלתי
"ירשולים" ענתה.
בלעתי רוק, המונית שירות הכתומה הגיעה. היא באה
לעלות עליה, אני היססתי מעט. ואז, ואז הבנתי שאין לי דבר להפסיד.
עלינו למונית שירות, היא הייתה מלאה חוץ משתי
מושבים שאינם נמצאים אחד ליד השני. אז נעמדתי לידה . רציתי לשאול, להבין. מי ומה
היא אותה בחורה אשר מעלה בחור זר לגמרי איתה למונית שירות לירושלים.
עיניים תכולות מביטות במהירות במה שמתרחש בחוץ,
הסתכלתי עליה, אישוניה זזו מהר, כשהיא הביטה בחלון. לפתע שמתי שהיא שמה כפפות על
ידיה "למה שפת כפפות?" היה חם. "עוד מעט תגלה." השיבה לי.
"בינתיים לך תשב במושב, עוד מעט תבין
הכל." ועיניים תכולות נעצמו להן ונכנסו לשינה.
התיישבתי במושב, הוצאתי בינתיים את האייפון שלי.
כשאני שם לב שתמונת המסך שלי השתנתה לחוף יום כחול עם ווילון אדום שזרוק עליו, לא
בדיוק, אבל דומה מאד למה שחלמתי הרגע.
עיניי נהפכו כבדות גם הן, ותרדמת נצח שבה אליי
וכפתה עלי לישון.
"היי תקום." שמעתי את קולה של אמא
אומר לי. פקחתי עיניי, אוויר קר צבט את בשרי. לא היה לי מושג איפה אני, מה אני
ולמה אני. הבטתי ישר, זוג עיניים תכולות חייך אליי בשיגעון. הסתכלתי החוצה מהחלון
והבנתי שאני בעיר הקודש, ירושלים. "בוא מהר, עוד מעט יחשיך."
הבחורה יצאה מהמונית שירות ומבלי לחכות התחילה
ללכת כשאני מסתרך אחריה. הכל עדיין מאד מבלבל. באתי להוציא שנית את האייפון אך
לפתע היא נעצרה מלפני, הסתובבה אליי ואמרה "אל תסתכל עליו, עוד רגע אנחנו
מגיעים ואז תבין הכל." עשיתי כדבריה ואחרי עשרים דקות הליכה הגענו לכותל
המערבי שהיה ריק מאדם. היא הלכה לאחד הסדקים בכותל, הוציאה כמה ניירות, מתוך התיק
שלה הוציאה קופסא אדומה העשויה מעץ ושמה בה את הפתקים. אני התרגשתי, התחרפנתי
לראות. זוג עיניים תכולות עושה מעשה לא מוסרי שכזה. "זה הכל בשבילנו,"
ואני את רוקי בלעתי. "תוציא גם אתה." הגעתי עד לכותל בשביל חוויה ואני
לא אעשה אותה? חשבתי ועשיתי כרצונה. הוצאתי כמה פתקים, הכנסתי אותם לתיקי ומשמה המשכנו
למקום קצת יותר אינטימי בלשון המעטה. התיישבנו, על מדרגות בניין חשוך. היא הוציאה
מקופסאה פתק מהכותל. גלגלה פילטר קרטון, בתוכו שמה טבק רגיל של סיגריות וגלגלה את
הפתק לג'וינט גדול. "הנה קח" אמרה "אבל זה רק סיגריה." השבתי
"טוב." אמרה והדליקה אותו, ולפתע
עיניים תכולות שקעו בחלום בהקיץ.
"הלו, את בסדר?" שאלתי אותה אך היא לא
הגיבה.
"את חייה?" שרקתי ועדיין לא הייתה
תגובה.
לקחתי את הג'וניט בזהירות מידיה, ולקחתי גם אני
ממנו שאכטה הגונה
והנה אני, בתוך הגרלת לוטו, מקריא תוצאות הזכייה, כשלידי מנחה איתי זוג עיניים
תכולות. לבושה קצר וצמוד, מחייכת אל קופסא שחורה שמצלמת אותנו מכריזים בזוכה
המאושר. תחושת אדרנלין הציפה את מצחי, נישקה את עיניי וגרמה לאורגזמה לשטוף את
פיניי. התעוררתי. עיניים כתומות שנשטפו מפנסיי הרחובות התגלו אליי. "מה זה
הדבר הזה?" שאלתי ועניים כתומות הנהנו אליי לחיוך והציפו אותי בדמעות.
"חבל שאתה לא אמיתי ילד שלי," היא אמרה.
הוציאה מתיקה בקבוק זכוכית שבתוכו מכתב הגישה לי אותו, נעמדה והחלה ללכת במהרה.
פתחתי את הבקבוק, שבתוכו היה רשום "אם אתה
קורא אותי, כנראה שמצאתי את משאלת ליבי."
עיניים תכולות נעלמה לי באמצע רחובות ירושלים
החשוכים והקרים.
לי לא היה מושג לאן עכשיו.
אבל אז הבנתי.
לקחתי את הפתק וגלגלתי אותו כג'וינט גדול
לעסיסי.
שאכטה, שתיים. והנה אני בתל אביב, יושב על ספסל,
בודד מן העולם. בודד מעצמי ומיופי דרכי.
זוג עיניים תכולות לעולם לא התגלתה אליי,
ואילו אני, לעולם לא נגליתי לעצמי יותר.
