הרס

לא אכפת לי יותר מעצמי,אני בנאדם שפל.

כמו שכולם אומרים,לא משנה לי מה יעלה בגורלי.

כי גם ככה אין לי עתיד.

אני נשבר בין עצב ויגון,לבין אובדן השפיות.

שפיות,מילה מצחיקה,מה היא אומרת בעצם?

להיות "נורמלי",איך אפשר להגדיר מה זה "נורמלי"?

יש באמת בנאדם שיכול להגיד בלב שלם "אני נורמלי"?

לא נראה לי.

אני מעדיף לחיות לבד,כי בסוף זהו תמיד יהיה יעודי,

להישאר לבד,כמו ילד יתום,בלי אף אחד,

פגוע בנשמה,פגוע בגוף.

למה דווקא אני חייב לחיות ככה?

למה על כל טעות שלי,כולם זוכרים לי את זה?

אני שונא את האופי שלי פשוט שונא.

אני לא רוצה חברים,כי אני מפקיר אותם.

לא רוצה אפילו את עצמי,כי כמו שכבר אמרתי,

אני הורס כל דבר בזרועותיי.

חבל שאני לא הורס גם את עצמי.

אף אחד לא יהיה פה לצידי.

וזהו זה,אני חושב שככה עדיף.

עדיף לכולם,ועדיף לי.