רגליים קרות
זה תמיד כך בחיים, ברגע האמת אני מקבלת
רגליים קרות. יש בי הצורך הבלתי נשלט הזה לסגור מעגל. עכשיו אני חייבת. פשוט
חייבת, להוריד לכמה שעות את השריון הזה שמכסה לי את הגוף, ואת המסכה הזו מהפנים
שלי, ולהיות לרגע או לכמה רגעים פשוט אני, כמו שאני, ערום ועריה, גם אם זה נראה
לגמרי מטומטם לעשות מעשה כזה. אני פשוט חייבת לסגור את המעגל הזה, אחת ולתמיד,
אחרת אני אשתגע.
זה לא היה כל כך פשוט, העסק הזה. לאנשים
הייתה פעם מידה רבה של פרטיות, בלי רשתות חברתיות, ובלי יכולת לאתר אנשים באופן
לווייני. היה צורך לחפש, לעבוד קשה בשביל למצוא, וכל מה שהיה לי זה ספר טלפונים
קרוע, שכל רחובות כמעט נתלשה ממנו. אבל אני צריכה בת ים. מה אכפת לי רחובות. אני
יודעת שהוא נשאר שם אחרי האסון, גר לו בבית ההוא, ממש בבית שבו גדלתי עד אז, עד
שעברתי לחיות בפנימייה, מסרבת בתוקף לנסוע איליו לשבתות וחגים. בשביל זה בדיוק יש
חברים, לא? לא בעיה גדולה למצוא איפה להיות, העיקר לא אצלו. כמה שנים עברו מאז?
אוהו... מי יודע? לפחות חמש עשרה שנים, ועכשיו אני חייבת, מחפשת בקדחתנות בספר
הקרוע, כי כשאני רוצה משהו, שום דבר לא יעמוד בדרכי.
כאחוזת תזזית, ובטרם תגמר טיפת האומץ שעוד נותרה בי, טיפסתי
במעלה השביל, אל דלת הבית. על הדלת ראיתי שלט: סגור לרגל שיפוצים, בסכנת התמוטטות,
אבל אבא ישב בחצר, שערו אפור, ונראה זקן הרבה יותר ממה שזכרתי. הוא
נראה עכשיו כמעט בלתי מזיק, אפילו שברירי. מי היה מאמין? על שולחן קש מט ליפול, היה מונח
ספר. לא יכולתי שלא להציץ בשמו: "טיפה אחת של אושר". בידו אחז כוס תה
שתוכנו כבר התקרר, ועיניו היו עצומות למחצה. האם הוא ישן? או שמא מביט בי באותו
מבט ציני שזכרתי מילדותי?
מסביבו התרוצצו ילדה וילד כבני חמש,
לבושים בחולצות בלבד, ישבנים קטנים וחמודים מתריסים מולי.
"אבא, יש כאן אישה", קרא הילד.
אבא פקח בעצלתיים את עיניו, הביט בי
ורטן: "כבר תרמתי בעבודה."
מחלון הבית הציצה אישה צעירה, שנראתה לא
יותר מבוגרת ממני, שערותיה סתורות וסיגריה
בידה. היא פתחה את החלון, אפרה החוצה את האפר, והשמיעה מעיין יבבה מהולה בכעס.
"שוב זיינת מישהי, יוסי, אני יהרוג
אותך, נשבעת בקבר של אימא שלי, אני יהרוג אותך".
יוסי לא נראה מוטרד מדבריה. הוא הכניס יד
מגוידת לכיס מכנסיו, שלף משם כמה מטבעות, הושיט אותם לעברי ואמר:
"נו... קחי... את בטח עוד הפעם
מאקי"ם".
"אני לא רוצה את הכסף שלך"
סיננתי.
הילד קיפץ בשמחה למראה המטבעות, ולקח
אותן בכף יד קטנה.
"וואלה יופי... עוד לא בן חמש, אבל
כבר יודע מה טוב," גיחך יוסי, ורוך בלתי מוכר בעיניו.
ידעתי שאסור לי לטעות עכשיו. על טעויות
משלמים.
"אני רונית," אמרתי באומץ.
"מי?"
"רונית. הבת שלך" לחשתי.
"לא להאמין!" זרחו עיניו,
"רונית?! איפה נעלמת ככה כל השנים, אה?"
אבא לא הותיר לי זמן לענות. הוא ניצל את
השקט שלי והוביל אותי אל תוך הבית.
ריח רע עמד באוויר, ריח מעיק שכאב של
שנים עצור בו, ריח שניתן היה בקלות לגעת בו. רעש חדגוני נשמע מכיוון המטבח, רעש
קבוע ומכאיב באוזניים.
"עוד לא תקנת כאן את
השעון...", זיכרון רחוק ומאיים לפרוץ פילח את מוחי. "עדיין השעה בו שתיים
וחצי בצהריים? ועדיין הוא מתקתק בקצב לא
נורמאלי?"
"אה..." גיחך אבא, "מאז
את זוכרת את זה, מה?"
טעם של זיכרון נורא הציף אותי ברגע, ושוב
הייתי ילדה – נערה, חוזרת מבית הספר לאחר שלילות שלמים שכבתי ערה במיטה, מאזינה
למריבה הקולנית, לזעקות הכעס של אימא, שהפכו עם הזמן ליבבות חנוקות של אישה נבגדת,
עד לאותו יום נורא בו מצאתי אותה...
"את רוצה לשבת? את לא נראית
משהו..." אבא נגע בי קלות, מעיר אותי אל המציאות ואל המחנק שבחדר.
"בואי, תכנסי לסלון", הוא אמר,
מוביל אותי ביד עדינה פנימה.
בעודי מובלת אל הסלון כילדה אבודה, נכנסה
אל החדר גם הגברת שלו.
"אז עכשיו אתה גם רוצה שאני יכין
קפה לזונות שלך, מה? אותי לא עשו באצבע, אתה אל תראה אותי ככה".
"תסתמי, ריקי", הקול של אבא
נשמע מוכר ומפחיד. "תכירי, זאתי הבת שלי, רונית...."
ריקי הסתכלה עלי ועל אבא במבט לא מאמין, ואמרה:
"הבת שלך, אלק.. אתה אין לך גבולות,
אני כבר יראה לך אחר כך מה זה."
ריקי הסתובבה בחדר עוד רגע, נראה שהיא
חוככת בדעתה, ואז הרימה בידה האחת את הילד, בשנייה את הילדה, צחקה בשיניים צהובות
ואמרה:
"אז אם את הבת שלו, אז תכירי את אח
שלך ואחות שלך...איך אמרת שקוראים לך?"
"קוראים לה רונית", צהל
הקטנטן, "שמעתי אותה אומרת לאבא."
"טוב, שיהיה, אז תכירי, זה עידן,
וזאתי אתי."
רגע לפני שאמעד ואפול אפיים ארצה,
הסתכלתי אל אתי, לראות אם היא גם דומה לה חיצונית.
איך יכול להיות שהילדה תהיה דומה לה, אין
לה שום קשר דם איליה, והיא אפילו לא אשמה שזה השם שבחרו עבורה.
השעון השמיע תקתוק לא קבוע, ואבא הוביל
אותי פנימה.
אותה ספה חומה ומרופטת, אותה כורסא
פרחונית, אותו שולחן מלבני נמוך, נדמה לי שאפילו אותה מפה רקומה ואותו אגרטל שצבעו
דהה. רק מכשיר הטלוויזיה המודרני נראה שונה. מזווית העין יכולתי לראות גם את חדר
השינה, הטפט המפוספס על הקיר, רגל המיטה שנשברה לפני שנים ומקלות שהוכנסו תחתיה,
למניעת קריסה.
רגע לפני עלפון החושים, גייסתי את כל
כוחותיי. אני, אלופת האיפוק, זו שלא תחצין רגשות, זו שתעמוד כסלע איתן מול כל
משבר, אפילו מול העיניים המציצות אלי משם, פעורות לרווחה.
צביה גולן
