הקוסם

הקוסם

הוא היה איש מוזר, לפי כול הדעות. לבוש מעיל ארוך, גם בקיץ, מגבעת מרופטת על ראשו, מכנסיו גדולים ממידתו, אצבעות רגליו מציצות מבעד לחורי הנעליים. בידו אחז דרך קבע מספר מטבעות בוהקים, בני אגורה שחוקה, שיצאו מן המחזור כבר לפני שנים, אך הוא סירב להיפרד מהם, כאילו יש בהם, במטבעות האלה, שאפילו צבען כבר דהה, סוג של קמע, אולי הבטחה לחיוך, וזה היה שווה לו מיליונים, החיוך.

הוא לא הצליח לזכור מתי חייך באמת בפעם האחרונה. האם זה היה כשהיה ילד בן חמש, ואמו הגיעה אל הגן, להשתתף במסיבת יום ההולדת שלו? שנה לפני כן היא לא באה, וגם בזו שקדמה לה לא. אבא בוודאי שלא. לא יתנו לו לצאת בשביל מסיבת יום הולדת מטופשת בגן. אימא אמרה לו אז שבשביל דברים הרבה יותר גדולים הוא לא ישוחרר, אז בוודאי שלא בשביל יום הולדת. אבל כשהיה בן חמש, והגננת הכינה לו זר מפרחי קרטון, והילדים ציירו לו אלבום, והסייעת הלכה במיוחד וקנתה עוגה, ואפילו קישטה בנרות, אימא באה. והוא חייך. באמת. מהלב.

אולי בעצם היה החיוך האחרון ביום ההוא, שקיבל בו ציון טוב במבחן בחשבון. אתה ילד חכם, אמרה לו המורה, אם רק תצליח לשבת בשקט ולהקשיב, זה יהיה נפלא, אתה תתקדם, הנה, אתה רואה, קבלת ציון גבוה בחשבון, זה תלוי רק בך. והוא חייך. חיוך קצת עקום, כי זה לא באמת היה תלוי בו, אבל עדיין חיוך.

אם כבר לנסות להיזכר, אז החיוך האחרון היה באמת ביום שחשב שהיא, הנערה עם הנמשים והצמה הארוכה, תגיד לו כן, כי הוא חסך אגורות צהובות, פרוטה לפרוטה, וקנה בהן טבעת, זולה, אין מה לעשות, רק לטבעת זולה הספיק כספו, והוא חייך, מתוך הלב ממש הוא חייך, והושיט לה את הקופסא, והיא פתחה, והסתכלה, ועיוותה פניה, ואמרה לא תודה, לא מתאים לי, זה לא אתה, זה אני, והלכה לה.

והחיוך? קפא, התעקם קלות, ונעלם.

המוכרת הייתה חביבה. נכמרו רחמיה. השיבה לו את הפרוטות.

מאז הן ביד שלו, כול הזמן, בלי הפוגה. הוא הולך, לבוש מעיל ארוך, כי מי שקר לו בנשמה, קר לו גם בגוף, נעליו בלויות, מכנסיו גדולים ממידתו, והוא דמות מוכרת בין ילדי השכונה. הנה בא האיש המוזר, הם אומרים, הקוסם, כך הם מכנים אותו. הוא לא מזיק לאיש, חס וחלילה. נהפוך הוא. הוא רוצה שיחייכו.

והם מחייכים. מכול הלב הם מחייכים איליו, כשהוא עושה להם את קסמיו שוב ושוב. אוצר, הוא אומר, לחפור עמוק כאן, לא, כאן, וגם כאן, בערמת החול הזו, בדיוק, מי מצא את האוצר? והם חופרים. בידיים קטנות הם חופרים. ומחייכים. חיוך מהלב הם מחייכים כשהם מוצאים באדמה את האוצר, את המטבעות שטמן האיש המוזר בערמת החול רק לפני רגע.

צביה גולן