מן בוקר שכזה

מן בוקר שכזה / צביה גולן / 3.5.15

מן בוקר שכזה

את קמה עם כאב ראש

בחוץ דווקא נראה כמו יום יפה

אפילו מצייצת לה איזו ציפור על הברוש

אבל איכשהו זה נראה שזה לא ממש היום שלך

ואת קמה בעצלתיים, והולכת להכין קפה במטבח

אבל הידיים שלך קצת רועדות הבוקר, והקפה על השיש נשפך

והחתול מסתכל בך בעיניים בורקות, לא מבין מה זה היה לך.

אל הארון את ניגשת, מחפשת מה ללבוש

כל בגד נראה נורא, ואת מתחילה לחשוש

שאפילו השמלה עם הנקודות, עם המחשוף במקום כפתור מספר שלוש

אפילו היא תראה עליך איום, ובצורה כזו שום יעד לא תצליחי היום לכבוש.

בסוף את שמה חצאית שחורה, זו שתמיד שם למקרה חירום

ואת החולצה הפרחונית, שנראית גם היא איכשהו קצת עקום

ונועלת נעלי עקב, ומביטה במראה במבט חתום

ולוחשת 'מגיע לו', אפילו שבעצם הוא לא אשם לך בכלום.

מכסה במייק – אפ עבה מידי את הקטסטרופה שהותיר הלילה של אתמול

שמה קצת סומק, הקו מעל העין כבר שוב נראה דק מידי  על צד שמאל

ואת מתפללת שהגבר שלך לא יעצור לשאול

מה יש לך הבוקר, כי מי יודע מה תהיה התשובה שתעני לו בקול

ואיך תספרי לו שכלום לא מסתדר כמו שאת רוצה

ושהאושר מתחבא לך, אם הוא בכלל נמצא

ושיש לך פלונטרים בחיים, ואת לא מוצאת מוצא

אבל האיש שלך כבר אל המכונית, החוצה, יצא

ואצלו נראה הכול פשוט, הולך חלק, יפה, טוב ונעים

טוב, תן לי חיבוק, זה כול מה שאני צריכה כרגע בחיים.