דיפנס

דִיפֵנְס  / צביה גולן

"אימא, לא תאמיני, הוא הסכים לי, בחיי שהוא הסכים לי."

"לא אומרים 'הסכים לי', פשוט אומרים 'קיבלתי הסכמה', אבל מי הסכים, ילד שלי?"

"המאמן, של הכדור-סל בבית ספר שלי, הוא הסכים שאני יבוא לקבוצה של הכתה לנסות!"

"אבל אתה לא אוהב ספורט, ילד שלי" מתייאשת אימא מלתקן את העברית, "אתה לא אוהב ספורט, אז למה ביקשת?"

"אבל אבא אוהב, אולי הוא ישמח" הוא עונה לה, וצליל השמחה נעלם אט אט אט מטון הדיבור,עד שאימא מתכווצת מצער, "אני ישתתף בכל האימונים ובסוף השנה יש משחק נגד כתה מבצפר אחר, אני יצליח אימא, נכון?"

"בטח, עידו שלי, למה לא, אתה תצליח, ואתה תשתתף בכל האימונים,  אבא ישמח, באמת", עונה אימא וקולה לא נשמע משכנע, אפילו לא את עצמה.

עידו מתחיל ללכת לאימון פעמיים בשבוע ואבא מסתכל מהצד ולא אומר כלום, רק לפעמים שואל בחצי פה איך היה ועידו מאושר ומספר על האימון.

"קלעתי סל היום, רצתי מהר היום יותר מכ ו ל ם," וגם "חטפתי לנדב היום את הכדור מהיד,  באלוהים, אני נשבע."

אבל המאמן מטלפן יום אחד, איזה מזל שאימא עונה לו ולא אבא, "תראי, גברת אברהם," הוא אומר,"לא ממש מתאים לו כדור-סל, הוא קצת נמוך."

אימא יודעת שהוא נמוך, אבל יודעת גם שיש לילד שלה חלום, וחלומות אסור לגדוע. "זה נכון" היא אומרת למאמן, "הוא נמוך קצת, אבל הוא זריז נורא, נכון?"

"כן" מסכים המאמן, "הוא באמת זריז, רק כדור סל, אשכרה לא התחום שלו, גברת אברהם, באמת שלא."

"אל תוציא אותו, זה חשוב לו, הוא עושה בשביל אבא שלו" אימא לוחשת בצער, והמאמן איש מלא לב, מסכים לו...."טוב",  הוא אומר, "אבל קחי בחשבון שהוא לא יהיה בחמישייה הפותחת."

"לא חשוב" אומרת אימא,  ולא ממש מבינה מה זה 'חמישייה פותחת', "לא חשוב,  העיקר שיהיה."

עידו ממשיך במרץ וההישגים הספורטיביים שלו לא משהו, אבל הוא ממשיך עד סוף השנה עד משחק הגמר, איזה אושר גדול. אימא מצלמת אותו עם אבא, כשעידו לובש את המדים הכחולים של הקבוצה. אמנם הבגדים קצת גדולים ממידתו,והוא נראה קצת אבוד בתוך המכנסיים האלה, אבל אימא קונה לו אפילו נעליים חדשות ומצלמת רגע, ומנציחה תמונת אושר רגעי, והמשחק מתחיל.

עידו יושב על הספסל.

"שחקן ספסל" אבא אומר באכזבה, אבל כמה דקות לפני שריקת  המחצית עידועולה לשחק. אימא מנסה ללמוד את הביטויים הנכונים, איזה ריבאונד מדהים לנדב, איזו הטבעה ליוני. כבר דקות אחרונות של המחצית, ועידו על המגרש, והקהל צורח "דִיפֶנְס".

"מה זה דִיפֶנְס?" שואלת אימא את אבא.

"זה מה שהבן שלך לא מסוגל לעשות", הוא עונה לה בטון קפוא, "אפילו קליעות עונשין הוא לא מצליח לקלוע."

 מישהו בקהל צועק תוציאו את הקטנצ'יק, ואימא עושה את עצמה כאילו שהיא לא שומעת. עידו שוב על הספסל, ואבא לוחש:"הוא איבד עוד כדור"ו מפהק אבל נשאר לשבת. רגע אחר כך מוציאים שחקן על חמש עברות, אימא לא מבינה איזה עברות עשה השחקן ההוא, לה זה דווקא נשמע כאילו מי שיושב כאן על ידה, עושה ברגע אחד יותר עברות ממה שהילד על המגרש יעשה בחיים שלמים, אבל השחקן יוצא, ועידו עולה שוב למגרש. הוא משחק עם כולם, כמעט סל, ואבא מסנן בשקט, "תזוז כבר, גמד, שתי עברות בדקה וחצי אתה עושה, קליעות עונשין בגללך." אימא כבר לא מצליחה לשתוק, "איזה עברות הוא עשה, תגיד לי, הוא לא חטא אף חטא מעולם!" אבא מסתכל אליה במבט קשה, והיא קצת מתכווצת אבל בכול זאת אומרת: "תראה איזה שמירה אישית הם עושים עליו".

"אהה..." מחייך אבא בעל כורחו, "אז למדת משהו בסוף, אה?"

התוצאה בלוח הגדול מראהשוויון בחצי הדקה האחרונה, והכדור אצל עידו. צריך רק סל אחד שלו והקבוצה שלהם תנצח בזכותו.  הוא רץ אל הסל, כמה מהר הוא רץ, והילד מהקבוצה הנגדית מצליח לחטוף לו את הכדור."הוא גבוה ממנו בשני ראשים, זה לא חכמה" לוחשת אימא,אבל השחקן ההוא כבר רץ לצד השני ומכניס שלשה. שריקת הסיום צורמת באוזניה של אימא כמו אזעקה, ואבא קם ברעש גדול ויוצא החוצה, בלי לחכות. אימא נשארת לשבת עד שעידו יוצא אליה והעיניים שלו אומרות הכול. הוא מחפש במבטו את אבא,  ואומר בחצי פה: "בכל זאת שיחקתי כמה דקות די טוב, נכון אימא?"

בדרך הביתה, המבט של עידו מופנה אל החלון, הוא מסתכל על נקודה דמיונית, ואימא לא רואה את עיניו,  אבל יודעת שהן מלאות.