סיפורי שמעון חלק א

השעה: אחת אחר חצות. היום: מוצאי יום הכיפורים.
הטלפון הנייד של מצלצל ומקפיץ אותי בפאניקה.
אוחזת ביד אחת את המכה שחטפתי בראש, ועונה בקול מנומנם:
"הלו?"
"שמעון?" מעליב הקול מן הצד השני.
"לא" אני עונה בקול רווי טיפות אופטלגין.
"שמעון, תקשיב. האוטו שלך, היונדאי, נמצא בעזה."
"אין לי יונדאי" אני לוחשת. דווקא חשבתי לרכוש לי, אבל בסוף לא.
"נו, שמעון, אני מדברת ברצינות."
"אני לא שמעון" אני כמעט בוכה.
"תקשיב, גנבו לך את האוטו, אתה תופס?"
"לא" אני לוחשת מובסת, ומנתקת.
הטלפון מצלצל שוב.
"שמעון?"
"מה?" אני מנסה טקטיקה אחרת.
"היונדאי שלך בעזה."
"יופי. שיטייל קצת" אני אומרת, "מגיע לו."