|
אם
אחינו בני ישראל יעברו בסמוך לגוש היישובים של המועצה האיזוטרית נחל נועם, הרי
שבין הכבישים יש את הדרך אל הספרייה האיזוטרית, שמה הוקמה לפני שבעים שנה ספרייה
ששירתה את אחינו בני ישראל שעלו משבעים גלויות וישבו במעברה של צריפים, ובאמת
היו שם ספרים משבעים לשון, החל מאידיש שיכנאזית ועד ספרים בתימנית מדוברת ואפילו
חשבו להביא ספרים בשפת הזולו כמה שנאמר 'גם זולו טובה'. ותכפו השנים ועברו
הזמנים והמעברה פורקה במקומה הוקמו תריסר יישובים ובית ספר וגן ילדים וצהרון
וגיברת
אחת מיוחדת, אישה בת שלושים ששמה ריקי שחף נתמנתה במכרז ובהוראת שעה להיות
המנהלת של הספרייה, היא הייתה חנוטה בשמלה שחורה ומשקפיים גדולות תפסו לה חצי
פרצוף וקוקו בלוף אחד גדול השלים את התמונה, וחשבו שהיא חרדוסית שבאה ממשכנות
החרדים של בני ברק כדי לעשות הדתה לספריה, אבל במשרד שלה היו תמונות של יוססריד
ושל אורי אבנרי ושל אייבי נתן יענת'ו כי אשת שמאל רדיקלי הייתה זו ומרובעת
ונחבאת אל המשחקים ותורת המשחקים ותורת הפילוסופיה. ובאמת עשתה מאמץ והביאה כמה
עובדים וביניהם עוזר הונגרי בשם אלדן דידי שהגיע מן ההתיישבות העובדת שבצפון
והיה אלוף בקיטלוג ויחד פיתחו את הספרייה כדת וכדין ושמו שמה מחשבים ממשרד
החינוך והתרבות יחד עם עכברים ופינות זולה עם פופים ובחוץ פינת עישון לבופים
ולכל מיני חומרים טובים.
אבל
בלילות לא היה ניתן להכיר את גברת ריקי שחף שכן, כנראה ,החומרים המיוחדים
שעישנה, גרמו לה לפשוט וללבוש צורה: בגדי עור מבריקים בצבע שחור שרואים את חלק
מן הציצקס עם קעקוע של שטן ושפתיים שלה מרוחות בשפתון שחור ושיער שחור כעורב,
ובעצם הזנב צמח זנב כמו של של דרקון ובידיה אחזה שוט והיא רק הושיטה יד ומיד שטה
אל השמיים של הלילה ועופפה כמו המרכבה של אליהו, אך בעוד אליהו עלה השמיימה ולא חזר
הרי שהיא נחתה מיד בכל מיני בתים: כדי לעשות שמות במי שמאחרים בהחזרת ספרים וגם
לעשות קצת הכנסות לספרייה ובאמת היה לה משוט חבל על הזמן, הייתה יכולה לעוף בין
כל הכפרים של המועצה האיזוטרית ולנחות שלמה ביחידת הדיור שבקרבת הספרייה.
וכשהייתה
מתייצבת בפני מי שהיה מאחר הייתה ניצבת בעמידה שתהיה בריאה ולוקחת השוט ומכה
ברצפה ואומרת (לדוגמה): מר כהן, אתה חייב להחזיר את הספר, יש לך 50 ימי איחור
ו10 שקל קנס, וגם אתה חייב כסף על הביקור שלי. וההוא היה רועד מפחד והעצמות
משתקשקות ומשחקות דומינו והיא הייתה מכה שוב ברצפה במן "סקקאחח"
ונעלמת.
ובאמת
האנשים מיהרו והחזירו ספרים וכמעט ולא היו איחורים, ועל הקנס הם הוסיפו 'תרומות'
בעין יפה לספרייה והספרייה שגשגה וכבר ריקי קנתה צעצועים ומשחקי קודקוד, ואף אחד
לא זיהה את מלאך הנקמות עם הספרנית ריקי שחף הביישנית והממושקפת שבעיקר עבדה במשרד
בצניעות רבה.
ומסכנים
הקוראים, אף אחד לא יכול היה עליה, אף אחד. והנה, אחד יכול היה לה: באחד מן
הלילות בה תכננה את מסלולה הייתה סופת ברקים ורעמים, השם ישמור ויציל, גשם
זלעפות ניתך וכל טיפה כמו ביצה לארג' של מושב. וממש בום טרח בום טרח וריקי לקחה
את השוט וטסה למשימה היומית שלה, אבל הרוח העזה והחצופית הטילה אותה עשרים
קילומטרים צפונה בזינוק של סילון והיא נשאבה לשכונה בכפר סבא ושמה ראתה אור של
נר מחלון בבית בן שתי קומות וחשבה שהנה , זו כתובת של מאחר בספר ונכנסה בלי
לדפוק.
ושמה
ישב יחיא קונקורדנציה התימני הידוע מן העלילות שלו שהרי ידו בכל ויד כל בו
והלשון החדה, החריפה כסחוג והצחה שתיבל בה את הליכותיו, וראשו הקשה כמו קובנה
אחרי שבת. ובאותו יום למד תנ"ך, את ירמיהו החוזה על חורבן ירושלים ואשתו
החביבה נחמה את שנתה. ולידו עמד דלי עם מרקחת של חינה ירוקה מן הירוקה שהפכה
לאדומה, כי האחיינית שלו ביקשה שיביא לה למסיבה כי היא עומדת להתארס עם יחיאל
מהצרי שיהיה בריא והוא סוחר בשוק ואמר לה שאת הירקות הבשר והעוף הוא מביא על
חשבונו, רק שתביא את חינה ואת החינה.
והנה
הריקי הזו בתור מלאך נקמות התייצבה מולו בעמידה ועשתה ככה עם השוט והוא נעור
מלימודיו והביט בה ואמר בפחד:
"יא
שדה משחת, השם ישמור ויציל" ורעד כמו עלה נידף ברחוב.
"נכון
אני שדה" צעקה בתגובה
"את
לא שדה, את מפג'עת א שדים!" הטיח
"אתה
צריך להחזיר ספרים לספריה של המועצה האיזוטרית" קראה
"ונשלוח
ספרים ביד הרצים" ציטט יחיא
"אל
תתחכם אתי, אני יכולה להעניש" צעקה
"תגידי,
מאיפה הבגדים המבריקים האלו? עשית אתם מפלסטיק?" קרא וראה את הזנב ואמר
"ואו איזה זנב, אם היית בהמה כשרה היה אפשר להכין ממנו מרק זנב, אבל את
בהמה טמאה, השם יצילינו"
"אתה
בהמה, אני מלאך נקמות עם זנב של דרקוןןןןן, אני צריכה להכניס בך פחד ואימה, כדי
שתחזיר ספרים"
"אחחח.
תיפול עליהם אימתה ופחד, על שונאי ישראל, על קדאפי, נאצר השחור, ערפאת, אחמד
ג'יבריל ואני לא שונא ואת מדברת עברית, אז את לא שונאת שלי, את בת ברית"
"מי
שלא מחזיר ספר לספרייה הוא שונא שלי" קראה בלי רחמים.
"בחייאת
עיוני, לא שאלתי משמה ספרים, אני גר פה כמעט כל החיים שלי, כמו שנאמר וישב יעקב
בארץ מגורי אביו"
"אתה
לא תשב, אם אני אצליף בך" צעקה
ויחיא
שאל עצמו למה אשתו לא קמה ואמר בשקט: "יא חוצפנית צעירה, אני יכול להיות
סבא שלך, מי חינך אותך ככה ללכת עם הדרוע' (שדיים) בחוץ, את תקבלי סינוסיטיס, את
תקבלי סרטן ריאות, לכי לאבא שלך ואמא שלך שיתנו לך תה חם עם נענע"
"אל
תספר סיפורים, אני דואגת לעצמי פרפקט, ותבדוק את הספר" קראה ושוב נתנה מכה
עם השוט
ובמקרה
השוט פגע קצת בדלי של החינה וקצת ממנה ניתז על השיער שלה.
ויחיא
שם לב ושמר את הדבר בלבו.
ואז
היא נעלמה מהחלון.
ויחיא
לא ידע את נפשו וסח על המאורע עם אשתו שישנה כמו פיל ולא ידעה מההיתקלות עם
השדה. וגם אמרה שזו שדה וכדאי לעשות כדבריה אבל לשים מחרוזות שום לפני הבית כדי
שלא תיכנס פעם הבאה. וייעצה לו לבדוק את המדף הגבוה של הספרייה ששמה יש ספר שלקח
לפני שנים מאיזה ספריה ותמיד הוא צולח את הניקיון של פסח.
ובאמת
יחיא לקח סולם ובעדינות עלה ונטל הספר המאובק וראה שמדובר בספר "מובי
דיק" שלקח מספרייה האיזוטרית בשנת 1951 כשהיה בן שלוש עשרה וגר במעברה
שליד.
"הנה
השדה משחת שנמרח לה חינה על השיער בכל זאת צודקת" אמר
ולקח
מונית ספיישל לספרייה, הפעם לקח את שאלתיאל צדוק האבא של עורך הדין צדוק בגלל
שהבטיח שיקח אותו לספריה האיזוטרית בחמישים שקל וישים לו קלטת של ציון גולן כל
הדרך, וכשהגיע לשמה התייצב בפני הספרן ההונגרי אלדן ואמר שבא להחזיר ספר שלקח בשנת
1951 ולא החזיר ושיבדוק אם יש עליו קנס ואלדן פתח עין אחת ופתח המחשב ולא ראה
השאלות ושאל את ריקי מה לעשות ומן החדר שמע את הקול שלה שהיה הפעם עדין:
"אלדן,
כשהוא היה ילד לא היו מחשבים ובטח לא קנסות"
"ומה
לגזור על הזקן הנחמד?" שאל
ריקי
יצאה, הביטה ביחיא ואמרה: "נראה שיש כאן מקרה מיוחד, תן תרומה, כראות
עיניך"
ובדיוק
שאמרה 'כראות עיניך' יחיא ראה שיש לה קצת חינה על השיער השחור שלה וששכחה להוריד
ונזכר בשוט שהיכה על דלי החינה.
"אה.
אני רואה שמרחת השיער בחינה" קרא בשעשוע.
"זה
טבעי" קראה ריקי במבוכה "אגב, אתה פטור מקנס, באמת"
"באמת
ויציב ונכון וקיים" הטעים יחיא.
הוא
הסתכל לה ככה בחלבונים של העיניים ואמר באיטיות:
"ובפעם
הבאה נא להזמין מבית החרושת שוט קצר יותר"
ויצא
"שוט?"
קרא אלדן
"הזקן
הזה הזוי" קראה ריקי ונכנסה לחדרה, מוציאה מן המגירה מספריים.
| 
