חיבוק של סבתא רבתא

סבתא  שלי הצליחה לבקרנו בארץ הקודש מספר פעמים. החיים הארוכים שלה לימדו אותה לא לפחד. מצד שני, אולי דווקא בזכות יכולתה להתגבר על הפחד היו חייה ארוכים כל כך. הרבה חוותה וראתה סבתי במהלך המאה העשרים, שפות רבות ידעה, על גורלות של אנשים רבים ידעה לספר. את הבנים שלי, נינים שלה ראתה מספר פעמים, ואף שוחחה אתם בעברית של פעם. אף שהייתה רחוקה מהם פיזית, דמותה ליוותה אותם לאורך שנות התבגרותם. סבתא רבתה, סבתא שבע.

באותו ביקור אחרון בארצנו, באתי לבקר אותה אצל קרובת משפחתה, בבית עם מעלית. היא הגיעה בגפה, בת תשעים לערך, מוחה חד וצלול כתמיד, אבל לטפס במדרגות כבר היה קשה לה. לאחר שהתמקמה והאורחים התפזרו לביתם, ישבתי לידה וסיפרתי לה על הבן שלי. על התנהגותו, על הקשיים שהוא חווה בבית הספר, ובית הספר חווה אתו. הייתה זו תקופה בה המערכת לא ידעה להכיל את השונה וליקויי למידה עוד הוגדרו כראוי. סבתא שלי הקשיבה לי קשב רב. כמו פעם, בילדותי. לא שאלה שאלות, רק הקשיבה. אחר כך הביטה עמוק עמוק אל תוך עיני ואמרה: “הוא יהיה בסדר. הכל יסתדר”. כך, פשוט, בביטחון מלא, בטון מרגיע. כמעט שלושים שנה עברו מאז ואת החיבוק הזה לא שכחתי. וכן, הכל הסתדר, על הצד הטוב ביותר. שלושים שנה עברו ואני כבר בעצמי סבתא, מתחילה להבין את מקורות תובנתה.