בְּעֶרֶב דָּמוּם

בְעוֹבְרוֹ לְאִטּוֹ,
בְּעֶרֶב דָּמוּם
בִּשְׁקִיעָה שֶׁל
תַּפּוּז וְאָדֹם,
הִבַּטְתִּי בּוֹ.
 הָיָה כְּמוֹ הָרוּחַ
הַמְּלַטֶּפֶת בְּרַכּוּת

אַך גַּם בְּעָצְמָה
 אֶת הַגְבָעוֹת,
מְרִימָה עָנְנֵי חוֹל

 נִרְגָּשִׁים-נִרְעָשִים מִמַגָּעָה,
מַקְצִיפָה בְּלָבָן אֶת הַגַּלִּים.

נִפְעָמִים בְּשָלְחוֹ יָדוֹ אֲלֵיהֶם
מַבָּטוֹ הַבָּהִיר

מֵעֵבֶר לָאֹפֶק מַפְלִיג

אֶל מְחוֹזוֹת חֵפְצוֹ.

חָפַצְתִּי לִשְׁאֹל
אַיֵּה זֶה תָּשִׂים פָּנֶיךָ ?
כְּשֶׁכְּבָר הִרְהַבְתִי עֹז,
רַק טְבִיעוֹת כַּפּוֹת רַגְלָיו
נוֹתְרוּ בָּחוֹל

 עֵדוֹת,
לָאָהוּב שֶׁעָבַר כָּאן
לֹא מִכְּבָר.

~

 גם הגשם שהיה ויהיה לא ישטוף את הדמעות

"יש רגע עצוב ,

ויש רגע חשוב ,

ויש רגע שלעולם לא ישוב..."

עברו עליה הרבה שנות שיגרה. אף לא חריגה מסעירה בהן!

כזו שתטלטל אותה ותניף אותה לגבהים של התרגשות, שמחה,

מימוש כמיהה וסיפוק.

אחרי כל הזמן המדכדך שעבר עליה מצאה את האור.

זה הנוגה מן החשיכה לעבר נשים רבות וגברים רבים.

גם לדידה של חברתי המקום ההוא היה מערת האוצרות של עלי בבא.

תגלה כי צפוּנים בה הבטחות והתרגשויות וסערות ולב-נרגש 

גם תשוקות שהיו חבויות בה במעמקיה,כאשר היא חשה בהן כל השנים

אך לא כמשהו שיש סבירות למצב שיגרום להרוותן.   הצמא נשאר צמא מדוכא.

העולם הזה האנונימי-המחתרתי, שאליו נקלעה, הפיח בה חיים חדשים. 

האישה שפעם  - אולי מפני שקיעתה באפרוריות חייה - היתה כברווזון מכוער,

חוותה מצומררת, עולם כל כך מרגש: אט אט הופחו בה חיים
ההתרחשויות שם במחתרת עשו אותה יותר יפה.
הברווזון שהיתה היסב עצמו לברבור נשי מצודד, פניה מלאו אושר ואור, גופה התחטב.
רוחש תחושות מענגות. מלא חיות.

אנשים שחשו בכך שאלו את עצמם מה קורה לה?

החיים באפילה, במסתור האינטרנט המחתרתי חוללו בה דברים

שאדם יתקשה להבין. חברתי שנחלתה היתה חיים משמימים
אשר כמעט נכנעה להם וכמעט קמלה עמם -  גילתה כי יש חיים בחוץ! 

כאלה שמעולם לא התנסתה, לא חוותה כמותם.

גם לא העלתה בדעתה שתהיה מעורבת כשכמותם.  

אולי רק באילו פנטזיות שבהן חיפשה ישועה.

כמו מהופנטת החליטה שהיא תזנק כטיל נקבי מתהום השיממון.

היא תחטוף מעתה ככל שתוכל אל חיקה החם המורעב, המזמין.

"עכשיו אני הולכת למצות את החיים!" שחה לעצמה, נחושה מאד.

תחילה שוטטה בצ´ט כה וכה, מתוודעת אל אנשים שונים
ממיינת לעצמה את  ההולמים את רמתה, את המושכים במילותיהם ובשיחם.

 אט אט לבשו השיחות את הטעמים של חטאים המתוקים במילים 

 שגבר אולי לא מעז לומר לאישה אחרי היכרות  כה קצרה.

קל וחומר שאישה בודאי לא תעז להביע את תחושותיה בנסיבות דומות.

האינטרנט בזכות האלמוניות, מאפשר לאדם להיות גלוי, להעמיק יחסים,

לבטא את מה שהנפש והגוף מבקשים לעתים גם להתערטל לחלוטין

 ליצור רעויות יש מאין. כאלה שגם בדמיון פרוע לא חלמת אף פעם

 שיווצרו  כמותן.

השיטוטים בצ´ט  -  גרמו בסופו של דבר לקשר עמוק עם גבר שמשך אותה מאד.
הבינה שגם הוא ביקש לדבוק בה. נוצרה אהבה וירטואלית עזה מושכת.

ניעורו געגועים, ליתר קירבה.

הוא היה אז בחו"ל לצורכי עבודתו. בלילות, בשובו אל מלונו,

 נכנס לצ´ט. לא זכור אם היא "עלתה" עליו או הוא עליה.

מכל מקום בשלב מוקדם כבר נוצר "הזיווג".

-         "דורון" כינה את עצמו

-           "ואני  רונית, נעים  מאד", השיבה, כשידייה מקלדנות בזריזות רבה.
אותן ידיים העתידות לימים לקלדן, להקיש, ללטף ,ללפות את גופו של האיש.

באותו מפגש אינטרנטי ראשון לא היו יכולים להינתק  אישה מרעהו.

שלוש שעות שוחחו כמודעים ותיקים. סיפרו על חייהם. הוא שלו והיא שלה.

היא ציירה את חייה כמושלמים. ככלות הכל עוד מוקדם היה לחשוף
את ספונות המתרחש בתוך נשמתה.

שניהם חיו טוב יש לציין לפי תיאוריהם ההדדיים. 

אז מה בכל זאת הם חיפשו שם באותו ערב? מה הביא אותם לשם?

תשובה בהירה יוכל לספק  מן הסתם כל משוטטי אינטרנט,

התרים אחרי אישה או אחרי גבר. תלוי במינו. אישה מחפשת איש.

הגבר מחפש אישה. כפי שקורה לכולם, כולל רונית. כולל דורון.

גם שניהם השתלהבו ממה שמציע האינטרנט בנדיבות. 

מן הסתם היו קובעים כי ההליכה אל המפגשים המחתרתיים האלה,

היא אשד נובע המציע ריענון החיים. אולי הוא  פעמון המעורר בענבלו

דברים רדומים. הוא מקום שיש בו להבטיח מפלס מקביל לחיים הרגילים.

מפלס שופע  גירויים מכל הסוגים. נפשיים, אינטלקטואליים, מיניים.

הרבה מן הסוג המיני

מידי ערב היו ממתינים בקוצר רוח לשעה שבה הכל יעלו על משכבם,

כדי שיוכלו להיכנס לצ´ט לשוחח. ממפגש וירטואלי למפגש וירטואלי 
גם הקירבה מתחזקת והולכת.  בתום השיחה בלילה מתקשים להיפרד.

מפריחים נשיקות וירטואליות,חיבוקים ולעתים הבטחות נועזות יותר .

החליפו כתובות מייל כדי להדק את הקשר. האהבה הלכה ונעשתה

נסערת יותר ויותר.  הרגישו שכמו נועדו זה לזו.

לאחר זמן מה שב לארץ. המשיכו להתכתב במיילים ובמסנג´ר.

נראה היה שבכל היממה רק חיכו לשעות שיוכלו להיות ביחד לדבר,לספר.
המשיכה נעשתה כה עזה עד שאחרי חודש נפגשו.

המקום שבחרו בו היה רומנטי מאד חורשה אי שם.

קן ירוק לאוהבים , טיילו שם כמעט צמודים פגישה ועוד פגישה

עד שלאחר עוד זמן מה החליטו שרוצים להיות ביחד.

לטעום איש מבשר רעותו ולממש את האהבה שנוצרה. ימים שהיו רק שלהם,

החיבור ביניהם בעת מעשי האהבה היה נהדר. ושוב – דומה היה כי 

כל חייהם אינם אלא הפוגה בין סערת מפגש לסערת המפגש הבאה 

כקורה בין בני אנוש,לאחר המפגש,נפרדו,הביט מבעד לחלון המכונית זה על זו,

מבט אחרון של תקוה באהבה,לפני שחוזרים לחיים ומודים על הזמן השאול

שהיה להם ביחד.

היא תמיד פחדה שיקחו לה את האהבה הזו,
היתה אוספת את עצמה במערבולת ענקית כמו חוף ים מגודר בסלעים
ורוצה שוב ושוב להחבט בלי הפסקה.

היו גם ירידות אך גם בשעות של שפל לא נגרע דבר מאהבתם.

הם כמו נועדו זו לזו הם נשארו חברים טובים.

החברותה הדוקה מאד התפתחה לכך שהוא נעשה מדריך שלה בתחומים רבים.

עזר לה בעת שהיה עליה להחליט בנושאים הקשורים לחייה מה שמעולם איש לא עשה בשבילה.

בין היתר יעץ לה ללכת ללמוד, כדי שתהיה בשלה יותר להתמודד

ולהתפתח בתחום שהיא כל כך אוהבת.

יעץ לה בבחירת מקום עבודה המתאים יותר לכישוריה הרבים.

הוא התענג כל כך מחוכמתה, העריץ את צחוקה המתגלגל, את יופיה,

את הילדה שנותרה בה, מה שעשה אותה ליותר מצודדת. 

התענגה על מחמאותיו לא פחות מהתענגותה בעת שבא בה.

בימי הולדת אהב לקנות לה את הבושם שהיא כל כך אוהבת.

בכל שבת שלח לה הודעות אוהבות: "אני כאן! אולי רחוק אבל כל כך קרוב".
החודשים חלפו ולבשו צורת שנים,במקביל לרובד המשותף

שהיה שייך רק להם  טיפלו באהבה במשפחתם, גידלו את ילדיהם.

קשר המפגשים נפסק ביניהם, מבחירתה, היא ידעה שהוא אוהב אותה

אולם לעיתים היה פחות רגיש אליה וזה הפריע לה, למרות שהיה רומנטיקן

לא תמיד אמר את המילים שכל כך חיכתה לשמוע -
למרות זאת הם היו בקשר טלפוני לפחות פעמיים שלוש בשבוע,
הוא אמר לה: " את יודעת היו לי נשים רבות בחיי ותמיד כשתם הקשר אז הוא נגמר סופית.  

תחושתי לגבי הקשר בינינו שונה. אני חש שחייב לשמוע את קולך!

 לדעת את קורותייך בימים שחלפו מאז שיחתנו האחרונה!

רוצה שתשתפי אותי, רוצה לספר לך גם". הוא מאד רצה שיפגשו עוד ועוד

והיא בחרה שלא.

הם תמיד סיפרו זה לזו על ילדיהם - שניהם העריצו כל אחד את ילדיו שלו
על ההישגים שלהם על בחירת בן/בת זוג של הילד שלהם, שניהם חשבו בעצם

שנועדו לחיות יחד לרוע מזלם הכירו לא בזמן המתאים, אלוהים מדוע פגישתם  

הזו לא היתה לפני 30 שנה? וכך המשיכו לשוחח בטלפון לשתף,לספר,
לסמס "אוהב" זה לזו והפוך

פתע נוצרה שתיקה שבועיים לא שמעה ממנו כלום, לבה נבא לה רעות

אולם מי יוכל לספר לה מה קרה? איך תדע?  לא היו להם חברים משותפים.

איש זולתם לא ידע על הקשר הנפלא הזה.  שמרוהו בסוד מוחלט.

אחוזת תמיהה ובהלה צץ בה הרעיון להקליק את שמו בגוגל.

כך עשתה ולבה החסיר פעימה,עיניה דמעו.

"חשתי פתאום כאילו החיים עמדו מלכת" – סיפרה לי.

מה שראתה בגוגל היתה מודעת  אבל.

זה לא הוגן שילקח כך ממני! חשבה. לא רק לא הוגן גם נורא.

אכזרי עוד היו לי  עוד המון דברים לומר לו, לחלוק עמו.

אני בטוחה שגם הוא רצה עוד לספר לה, לא הבינה איך אדם בגילו הולך.

ואיך תדע ממה מת? כל כך אהב את החיים. אהבתו אליה היתה חלק מאהבה זו. 

וככה? פתאום? בלי הודעה מוקדמת?  בלי דמעות פרידה?
בעת שתזדקק לכתף תומכת – אל מי תפנה?

כשתהיה חייבת עצה – מי יתן לה  כזו?

חשבה:  אם רק היה לו חבר אחד שהיה משותף לסודם; 

 שאם חס וחלילה....משהו יקרה שיהיה מישהו שיספר לה מה קרה?

ועכשיו היא לבד.

לבד לגמרי.

גלמודה .  כמו פעם לפני שנפגשו לילה אחד באינטרנט.

אף את מקום קבורתו לא תדע. ללכת אליו. להתייחד. היא מעל והוא מתחת.
~
​​​​​​​