לבוש לא תקני, או, איך הסתבך אפרים חתולים עם המשטרה הצבאית

אפרים חתולים הידוע בשערים ובעלילות היה צועד מדי יום ביומו בתחנה המרכזית של באר שבע. לאחר שירד מאוטובוס קו 7, היה צועד דרך התחנה אל השוק העירוני כדי לקנות ירקות, אוחז סל ריק בידו, חובש לסירוגין כומתה שחורה של חיל השריון או כומתה ירוקה של הנח"ל. בפני העוברים והשבים, היה שר שירים בספרדית, וממלמל לעצמו.

יום אחד, לאחר שקיבל חולצה צבאית משכנו הטוב לב ולבש אותה בשמחה רבה, עבר בתחנה המרכזית, ואז לרוע המזל ניגשה אליו שוטרת צבאית צעירה. היא חבשה כובע צבאי של שוטרת, ושיערה היה מחומצן. ללא שיקול דעת הגיוני ובעודף מוטיבציה ניכר של שיטור יתר, היא הניחה שאפרים הוא חייל או איש קבע, למרות שנראה בן שישים.

"שלום, חייל," פנתה אליו בנוקשות. "תן ת'חוגר שלך, לאיזו יחידה אתה שייך?"

"מה חוגה מה חוגה..." ענה כשהוא משבש את המילה חוגר

"כל חייל, קצין, איש קבע צריך לשאת עליו תעודת חוגר!" אמרה השוטרת בפסקנות.

אפרים הביט בה במבט מופתע. "אני? חיילה, קוניו. הייתי רק בצבא של פרנקו."

השוטרת קימטה את מצחה. "מי זה פרנקו? ובאיזה בסיס הוא מפקד? אני רוצה לשלוח לו דוח קנס., תכף אני יעלה אותו על הקו..."

אפרים חייך. "פרנקו של ספרד. אני לא חייל כאן."

השוטרת נראתה מבולבלת. "אבל אתה לובש מדים וחובש כומתה. זה לא חוקי לאזרח."

בדיוק אז עברה במקום מרימה, שכנתו של אפרים, שהתערבה. "סליחה, גיברת, אבל אפרים הוא אזרח שלנו, של המדינה. הוא לא חייל."

השוטרת, שהבינה את טעותה, התרככה. "אני מבינה. בבקשה, אדוני, אל תלבש יותר את הכומתות הללו. זה עלול להטעות, שמעת אותי?"

אפרים הנהן. "בסדר, חיילה. לא עוד כומתה. אני יהיה ילד טוב, אני ילבש כובע של שוטר..."

מאז, בכל פעם שאפרים ראה חיילת, היה קורא בזעם: "חיילה, קוניו!"