השדה

שדה/ ריבי דורון גרלוי

פעם היה שם שדה,
ובשביל שחרש בו קמטים,
היו מתהוות עקבות
של כפות רגליים קטנות יחפות.
ומי שרצה יכול היה לראות
את אפרוחי הסיקסקים במנוסתם,
לקול זעקת הוריהם המודאגים,
או לחוש במבטו השקט של הבז האדום,
בעודו צולל אל טרפו ביש המזל,
או להרחיב את נחיריו שנשתכרו מריח השומר
בערוצים,
או אפילו לפזר בחדווה ענן אבק
שהגדולים היו קוראים לו פודרה
בעוד שיעולם הרוטן מצטרף לשריקת
רוח הקדים.
וריחות תה עם נענע
ושקשוקה חרפרפה
קידמו את פני השבים המיוזעים
מההרפתקה היומית,
וליוו כמו ענן ריחני
את טקס חשיפת האוצרות הקטנים;
גולה,
עצם עתיקה של כבשה כנענית
מחיים אחרים,
או אפילו פיסת חרס
שבורה מצמא בן מאה לפחות.
וככל שהעקבות גדלו, כך התמעטו,
וככל שהתמעטו כך גבר האבק,
ולבסוף נעלמו כמו היו פטה מורגנה בקיץ.
ולפעמים,
כאשר קרן שמש מתחילה לדגדג
את פני האדמה,
נשמעת לפתע איוושה בין עשבי הבר
ולאורך תלמי השדה חולף רעד של געגוע,
לעקבות של כפות רגליים
קטנות יחפות    

                          27.11.25