לחכות לטלפון

דני היה בן תשע-עשרה, צעיר ומלא בעולמות שעדיין לא היו לו, הוא חי במקום צנוע בפריפריה של המדינה, יחד עם 9 אחים ואחיות, את העולמות שרצה לעצמו פגש בדמיונו. יום אחד פגש את גלעד שרוואן, וזאת למשך שבועיים, בהיותו בשירותו הצבאי. כשעזב ושירת במקום אחר, דני יצר אתו קשר, הוא הזמין אותו לביתו ברמת אביב ג'. גלעד שרוואן היה כמו רוח קרה שהפילה דממה — היה בו משהו אחר, שונה מרוב החברים שהכיר דני. הוא היה נעים שיחה, אלגנטי, כמו מי ששוחה בים של אפשרויות, רחוק מכל מה שהכיר. אוטו פרטי, מנוי במכון כושר. אב תעשיין יהלומים. בחורות בשפע.

הם נפגשו בביתו של גלעד שרוואן פעם אחת, בית פנטהאוז, ייאמר כי גלעד שרוואן קיבל אותו מאוד יפה. ומאז נרקם קשר, דק כמו חוט של תחרה. דני התקשר לגלעד שרוואן פעמים רבות, לפעמים שרוואן לא ענה, לפעמים אחותו הייתה מדברת מעבר לקו, כשדני שואל "גלעד נמצא?" והיא אומרת "הוא לא נמצא, הוא יצא" וקולה היה באוזניו כקול כינור וחליל באיבי הנחל.

הימים חלפו, ובין כל השיחות שנעצרו או התפוגגו, נותרה תחושת היעדרות, געגוע שלא יודע להסביר. היו לו אלף סיבות להפסיק, אך בצליל האינטימי ההוא של קולה של אחותו, נשאר טעם של עוד. הוא התקשר לא בשביל גלעד שרוואן, אלא בשביל אחותו, שמרית. למרות שלא ראה אותה ולו פעם אחת בחייו.

השנים, כמו כל השנים, עשו את שלהם. כמו אור נר שדועך לאט לאט. זה דעך. הוא המשיך את דרכו, למד, חיפש ומצא לו חיים, אך תמיד היה בו פינה אחת שלא התפנתה. עם השנים למד להוקיר את ההדדיות, את השקט הנפשי, הרבה יותר מאשר את האידיאל של מרחק בלתי נגיש, את ההילה הרחוקה שהייתה פעם כל-כך נחשקת.

הפעם האחרונה שדיבר עם שרוואן הייתה בשנת 1997, כשהבטיח להתקשר בחזרה.

"שיתקשר בחזרה" אמר דני במעשיות "הכדור בידו"

ועד עתה, 28 שנה —הוא עדיין מחכה לשיחת הטלפון שהבטיח גלעד שרוואן ולצידו תקווה לשמוע את קולה הנעים של שמרית.