עוד מעט יום כיפור. אני מסיים לבקש סליחה על כל החטאים שלי. אחרי הסליחה האחרונה, סימון וי במחברת האישית וסגירתה, אני משאיר אותה במגירה עד השנה הבאה.
כעת תורם של שלושה קלסרים נוספים. אני פותח את הראשון, קורא שורה, מבקש סליחה ומסמן שסיימתי. יש לי עוד הרבה עבודה, לכן כשאשתי שואלת אם החולצה החדשה מתאימה לה, אני רק מהנהן מבלי להרים ראש.
היא מתקרבת ומציצה: "מה אתה עושה?"
"סתם, מבקש סליחות."
"מה זה? כל כך הרבה דברים רעים עשית השנה?"
אני מחייך: "לא, יקירתי. זו הרשימה שלך."
פניה מתקשות. "אם זו רשימה שלי, תן לי לקרוא."
"לא צריך, אני אבקש במקומך."
"חשבתי שאני חייבת לבקש סליחה על חטאיי."
"אלו לא בדיוק חטאים. זה דברים שעשית וקצת עצבנו אותי. אני צריך לסלוח לך עליהם."
היא נדהמת. "מה פתאום? בעל טוב מבקש סליחה, לא סולח לאשתו!"
"אבל אם לא אסלח לך על מה שלא אהבתי, איך נמשיך כרגיל? פעם בשנה מוחקים את האפור ומתחילים מדף לבן."
היא מהרהרת. "חמוד… אבל רגע, כל הקלסרים האלו עלי?"
"לא. רק חצי מזה. השאר על אחרים."
"חצי קלסר? אתה קטנוני! אני רוצה לקרוא."
היא מקריאה: "17 באוגוסט - היא לא חייכה אלי כל הבוקר." מבט אחד בעיניה ואני קולט שהיא חושבת שאני משוגע.
היא ממשיכה: "18 באוגוסט - היא חייכה אלי כל היום." עכשיו היא בטוחה שאני משוגע.
עוד שורה: "23 באוגוסט - הבאתי לה פרחים, והיא התחילה לחקור אותי." היא מתיישבת מולי. "טוב, תסביר."
אני ממהר: "ב־17 היית עצובה, ניסיתי להצחיק - לא הצלחתי. כאן האשמה עלי."
"אז על מה אתה סולח לי?"
"לא אמרתי שזה רק עלייך. לפעמים אני סולח לעצמי, לפעמים לעולם."
"ומה עם ה־18?"
"למחרת פיטרו אותי. לך היה מצב רוח מצוין, לא שמת לב אלי. לא מאשים אותך, אבל הרגשתי רע. זה סליחה לעולם, לא לך."
"והפרחים?"
"מצאתי עבודה חדשה, בדרך קניתי פרחים. חשבתי לשמח אותך. במקום זה חשדת. זה הרגיז אותי. לא אמרתי כלום - רשמתי כאן. היום אני מבין שזו שטות, הייתי צריך פשוט לצחוק. בעצם, אני צריך סליחה מעצמי."
היא מחייכת, מתכופפת ומנשקת. "טוב, תמשיך."
אחר כך היא שואלת: "קראתי באקדמיה ללשון: פעם אמרו יום הכיפורים, היום יום כיפור. איך זה שפעם היה צריך כמה כפרות, והיום מספיק אחת?"
"כי היום יש פחות זמן לעסוק בסליחות - מוחלים על הכול במכה אחת."
"ואני עדיין חושבת שזה טקס ריק. אנשים לא באמת מאמינים שחטאו."
"אז מבקשים סליחה על זה שלא רואים סיבה לבקש סליחה."
"אבל אם אין סיבה - על מה לבקש סליחה?"
"על עצם זה שלא זוכרים מה הסיבה. כי אולי, רק אולי, אבל יכולנו לעשות משהו רע ולא זוכרים עכשיו".
"שטויות. הזיכרון שלי מצוין."
"אז תבקשי סליחה על עקשנות."
היא מחייכת, נושקת שוב ולוחשת: "טוב, אני עקשנית. אגיד רק פעם אחת - לא שאי פעם תצפה ממני שוב. זו מילה כל כך קשה… אתה בטוח שכדאי?"
אני מהנהן. היא מושכת כתפיים, לוחשת במהירות:
"סליחה."
